סימן צט

ד"ה נשאול נשאלתי

נשאול נשאלתי כשבאו אנשי אומתינו מגרוש פוליא בק"ק ארטא ובכללם באה אשה אחת שמה פלובא, שהיתה לקוחה שם למשומד אחד לכל התורה כולה ע"י דת הנוצרים בבית תפילתם בכל חוקותיהם ובכל משפטם ולא להזכיר שם דת ישראל, ועמדה עמו זמן רב במעלם אשר מעלו. וכשיצאה גזרה מאת מלך ספרד שלא לעמוד באותן הגלילות שום יהודי ולא שום משומד, יצאו כל אותם הקהלות ביהדותם ובאמונת' ובקדושתם, ובאו באלו הגלילות של מלכות אדונינו יר"ה, גם באו עמהם אנשים ונשים וטף מאותם שהיו שם משומדים. ובתוכם באה זאת האשה פלובא אשר עליה אנו דנין, ואותו הרשע המחזיק אותה בביתו כפי דת הנוצרים לא רצה לשוב אל עמו ואל אלהיו, אלא נתן שוחד לאנשי החצר לעמוד שם כאשר יהודים כשירים מעידים עליו, וכאשר קבלה עליה זאת האשה לעמוד לשרת בשם ה' אלהיה רצה לינשא לבעל כדת משה וישראל, ויקומו עליה אנשי כוזיבא, אנשי' אשר לא ראו אור, ואומרי' לה: "איך תנשא לאיש, שאת הית שם מוחזקת לאשה לאותו האיש, ובעוד שלא תקבלי גט ממנו את אגידא ליה?" - והיא טוענת ש"מעולם לא קדשני כדת משה וישראל, אלא לקחני אצל ההגמון שלהם, ולקחני כפי משפטם וחוקותיהם. ואף אם תאמרו שקדשני אותו שאינו, לא חיישינן מאותם הקדושין כיון שהיו בפני עדים פסולין " - כדלקמן - "ואיני צריכה גט ממנו כאשר יורינו המורה לצדקה תורתו ברה וזכה, לראות משפטי ודיני ולהוציא לאור מבוכתי. ואבקש' מאת אדני להטות אזנו אח' שאלתי מאדני לעשות את בקשתי, אם אנכי אסור' או מותרת, ולא אסור ממצותיך אשר תוריני, ולמעלת כ"ת תהיה לצדקה, ללבן ולברר זו הצוקה."

משום עגונא דאתתא אגיד עצתי ואערוך דתי ממה שנראה לעניות דעתי: בסנהדרין, פרק "זה בורר", "אמר רב נחמן: 'אוכלי דבר אחר פסולין לעדות! ה"מ בפרהסיא, אבל בצינעה, לא!', כו'" - עד "אמר רב נחמן: 'חשוד על העריות, כשר לעדות!' אמר רב אשי: 'עני מרי ארבעין בכתפי' וכשר!?' " - והיינו, בתמיה. אמר רב, ומודה רב נחמן לענין עדות אשה, שהוא פסול. ופרש"י: "אוכלי דבר אחר מקבלין צדקה מן הגויים, דהוי ח"ה מחמת ממון, והוי ליה כרשע דחמס עני מרי עניני אדוני ארבעין בכתפין חייב מלקות הוא", כו' - " 'וכשר', והיינו בתמיה", וכ"כ הרא"ש מילתיה דרב נחמן, וז"ל: "ומודה רב נחמן בעדות אשה, שהוא פסול, בין לאפוקה, בין לעיולא". כלומר, "לאפוקא", לומר: "מת בעלה", או: "גירשה". לעיולה, לומר: "פלוני קדשה!"' שהוא פסול להעיד.

ולע"ד אין לחלק בין קדש בצינעא בפני פסולי עדות, דפסולין הן לה להעיד, בין קדש בפרהסיא בפני פסולי עדות, דאין לסמוך על אותן קדושין, ובין לאפוקה ובין לעיולה, פסולין הם. ולאו דוקא דפסולין הן לעדות, כדעוברין על כל התורה כולה, אלא היכא דעוברין על עבירה אחת שחייבין עליה מלקות, פסולין הן לעדות, כדכת' סמ"ג בלאוין סימן רי"ד, וז"ל: "איזהו רשע? כל מי שעבר עבירה שחייבין עליו מלקות, זהו רשע, ופסול לעדות, שהרי התורה קראה למחוייב מלקות רשע, שנאמ': "והיה אם בן הכות הרשע...", ואין צריך לומר למחוייב במיתת ב"ד, שהוא פסול, שנאמר: "אשר הוא רשע למות...". כ"ש זה הרשע וכדומה לו, דאפי' דת"ל דקדש בפני המשומדים, אין קדושיו קדושין, כיון שעובדים ע"ז ברצונם הגמור, וחייבי מיתת ב"ד הם, ויש עליהם עדים והתראה. פשיטא דפסולין הן להעיד, דאין לך מותרה גדול מזה שהתרה עליהן מלך ספרד לצאת משם לשוב אל עמם ואל דתם, והם נתנו שוחד לאנשי החצר לעמוד שם, והם משומדין להכעיס ובזדון. חייבי כרת הם בידי שמים, ובעדים, ובהתראה בסקילה, ועוד דעוברים הע"ז בדרך עבודתה, כשאר הגוים.

ואפילו שעובדין שלא כדרך, דאין דרכה, בכך כגון מזבח או מקטר או מנסך או משתחוה, כל העובד א' מארבעתן לכל מיני ע"ז שבעולם חייב כדכתב סמ"ג בלאוין סימן י"ז, וכיון דרשעים נינהו כדפרישית, אפילו דניחוש שמא קדש בצינעא בפניהם, אפילו הכי אין ממש באותן הקדושין, ואפילו שנחשיב אותם כאנוסים, אפ"ה אין עדותן עדות, כיון דיש לעיל ידם לצאת משם, ואינם יוצאין, הוו להו תחילתן באונס וסופן ברצון, והם חשודים על כל עבירות שבכל התורה, ואליבא דרבי מאיר חשוד לדבר אחד חשוד לכל התורה כולה, כדאיתא בבכורות פרק עד: "כמה מאן חכמים? - ר' מאיר היא, דאמר: "חשוד לדבר אחד, חשוד לכל התורה כולה!"

ואפילו למאן דלא חשיב חשוד לדבר אחד לא הוי חשוד לכל התורה כולה, מכל מקום היכא דחשוד אע"ז, ודאי חשוד הוא לכל מילי, דאמר מר: "שכל המודה בה כופר בכל התורה כולה, דכתיב: 'וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה...' - אי זו היא מצוה שהיא שקולה ככל המצות? הוי אומר: "זו ע"ז!" ", דבע"ז משתעי קרא, כדאיתא בהוריות, פרק "הורה כהן משיח". וכל הכופר בע"ז כמודה בכל התורה כולה, כדאיתא פ"ק דחולין ובשבועות פרק "שבועות שתים". ולאו דוקא כופר בכל התורה כולה, אלא אפילו אוכל נבילות להכעיס מין הוא, ומינין הם כומרים לע"ז, בין גוים בין ישראלים, כדכתב הר"ן, ז"ל בע"ז ריש פרק "אין מעמידין", וכן דעת הרמב"ם ז"ל, הלכות "רוצח ושמירת נפש", פ"ד וז"ל: "המינין עובדי ע"ז מישראל או מעושה עבירות להכעיס, כו'" - עד "הרי זה מין..." - וכיון דמין הוא, פסול לעדות, ואף על גב דאיכא חילוק בין מין למשומד, כדאיפליגו בהוריות פ' "כהן משיח", ובע"ז פרק "אין מעמידי'" רב אחא ורבינא. היינו, כי פליגי בשאר עבירות, אבל במשומד לחלל שבתות בפרהסיא או אעובד ע"ז, לכ"ע מין הוא, כדתריץ לה תלמודא בתר פלוגתייהו פרק "כהן משיח": "אלא איזהו מין? כל העובד ע"ז" - והיינו נמי דהוא משומד לכל התורה כולה, כדמוכח פ"ק דחולין: "והעובר על דברי תורה, פסול הוא בלא הכרזה!", כדאיתא בסנהדרין פ"ב: "והפסול מדבריהם בעי הכרזה".

וזהו החילוק שבין פסול מהתורה לפסול מדבריהם, שהפסול מן התורה לעדות, אם העידו, עדותו בטלה, אף על פי שלא הכריזו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. והפסול מדבריהם צריך הכרזה, "וכל עדות שהעיד קודם שהכריזו עליו, מקבלין אותו", כן אומר רבא בסנהדרין פרק "זה בורר".

ואין להשיב ולומר: "שמא הרהרו תשובה בלבם, ואם כן הרי הם כשרים להעיד!", וכדאמרן בקדושין פרק "האיש מקדש": "האומר לאשה: 'הרי את מקודשת לי ע"מ שאני צדיק גמור', אפילו היה רשע גמור הרי זו מקודשת, שמא הרהר תשובה בדעתו". י"ל שאני התם משום דקאמר לפנינו "ע"מ שאני צדיק גמור", על כן דיינינן שאפי' רשע גמור, שמא הרהר תשובה בדעתו. אבל בסתמא, לא אמרינן הכי.

וכ"ש על אלו דודאי הוא אצלינו דרשעים גמורי' הם, ועוד התם הוא דדיינינן שמא הרהר תשובה בדעתו משום דישראל הוא, אבל הכא במשומדים דעינינו רואות דאין תשובה בהן, דהא יוכלו לחזור לדת האמת והם אינם חוזרי', פשיטא דאין לדון עליהם "שמא הרהרו תשובה בדעתם". ועוד, אם נאמר על כל חשוד "שמא הרהר תשובה בדעתו" אם כן אין לך פסול לעדות מעולם, כי נאמר "שמא הרהר תשובה בדעתו", וליכא לאקשויי הכא מהא דאיתא במרדכי מתשובת רש"י וז"ל "מעשה היה בפני רש"י באנוס שקדש אשה בפני אנוסים חביריו, וחזרו בתשובה, ואמר להם שצריכה גט, דאף על פי שחטא ישראל הוא" ועוד דשמא הרהר תשובה בלבם, שהרי סופן הוכיח על תחילתן שחזרו, ויצאו משם כשמצאו הצלה, ואפילו ראו היהודים שנהגו הפקר בעצמן, בין הגוי' בעבירות אין עדותן בטלה בכך, דקי"ל : "חשוד על העריות, כשר לעדות אשה בקדושין", דאמר רב נחמן: "חשוד על העריות כשר לעדות", ומודה רב נחמן לעדות אשה, שהוא פסול, הני מילי לאפוקא, אבל לעיולא מיהימני. שלמה בר יצחק עכ"ל

י"ל: היינו דוקא היכא דקדשה קדושין גמורין וחזרו בתשובה, דסופן הוכיח על תחילתן הא כשלא קדשה קדושין גמורין, וגם לא חזרו בתשובה, אינם נאמנים להעיד אפילו דנימא דקדש בפניהם קדושין גמורין וסופן הוכיח על תחילתן, דניחא להו לעבוד ע"ז, ולא ניחא להו בתשובה, ועל מה שכתב רש"י ז"ל "הני מילי לאפוקא, אבל לעיולא, מיהימני", יש לנו עמוד חזק להשען עליו, הלא הוא הרא"ש, ז"ל, והבאתי דבריו לעיל, דהביא דברי רב נחמן "בין לעיולא בין לאפוקא, פסול" ואאת"ל דנאמן לעיולא הכא בנדון זה לא נמצא שום עדות עליה להעיד לפנינו איך קבלה קדושין ממנו, אלא כשלקחה לקחה על ידי ההגמון כפי דתם, ולפ"ז אין קול קדושין הכא ולא עדות בעלמא.

ואין לומר דשמא קדש בצינעא כדי שלא תהא בעילתו בעילת זנות, דאם בחמורות לא חש כ"ש בקלות, דאם הוא מחלל שבתות ואוכל נבילות בפרהסיא, ומודה בע"ז, והוא כופר בכל התורה כולה ומחלל שם שמים ברבים, והוא מאותם העבירות דיהרג ואל יעבור, והוא עובר בהם - איך נחוש דשמא קדש בצינעא כדי שלא תהא בעילתו בעילת זנות?? וכתב הרמב"ם ז"ל הלכות "יסודי התורה" פ"ה וז"ל: "כל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור, ועבר ולא נהרג, הרי זה מחלל ה', ואם היה בפני עשרה מישראל הרי זה חלל ה' ברבים, ובטל מצות עשה, שהוא קדוש ה', ועבר על לאו דלא תעשה, שהוא חלול ה' ברבים!" והרב ז"ל כתב ב"הלכות עדות" פי"א, וז"ל : "המוסרין והאפיקורוסין והמינין והמשומדין, לא הצריכו חכמים למנותן בכלל פסולי עדות, שלא מנו אלא רשעי ישראל, אבל אלו המורדים הכופרים פחותין הן מן הגוים, שהגוים לא מעלין ולא מורידין..." - וכ"כ בפי"ב: "כל הנפסל בעבירה, אם העידו עליו שני עדים שעשה עבירה פלונית," כו', עד "הרי זה פסול לעדות!" ולפי דרך זו' איך נאמין שום אחד מהן?!

אם נחוש שמא קדש בצינעא בפניהם, וא"ת ניחא דליכא למיחש שמא קדש בצינעא מטעם דלעיל, מכל מקום נזיל לאידך גיסא ונימא, ד"כיון שעמד עמה זמן רב בייחוד גמור אולי גמר ובעל לשם קדושין?" - זה אינו, דהא הוא סומך על זיוג שזיוגו ההגמון, ואותם הם קדושין שלו, ועל אותם סומך ובועל, ובעילתו בעילת זנות הוא, ולא בעילת קדושין. וא"ת: "אדרבה, משם ראיה, דכיון שידע שאותן של ההגמון אינן קדושין, בעל לשם קדושין", כדאמרינן בקדושין פרק "האיש מקדש": "המקדש אשה בפחות משוה פרוטה ובעל, מקודשת!" - דגמר ובעל לשם קדושין, דחזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, והכא נמי, נימא דגמר ובעל לשם קדושין - י"ל: היינו דוקא בישראל, דחזקת כשרות עליו ואינו רוצה לבעול בעילת זנות. אבל הכא דליכא בידה צד יהדות, דהא משומד לכל התורה כולה הוא כדפרישית, לא אמרינן דכיון מעולם לבעול לשם קדושין, וסופו הוכיח על תחילתו, דיוכל לצאת משם, והוא עומד שם, והחמורות נעשו עליו כקלות.

ומצאתי בתשובות הגאון מהר"ר ישראל הנקרא איסרלן בסימן ר"ט וז"ל: "וכן היה מעשה שבא לפני מומר אחד שנשא אשה בגיותו עם הגלח בת ישראל שהמירה גם היא' ושהו שנים שלש' שנים' ולבסוף חזרה היא לדת האמת וקדשה אחד' והתרתיה לו' משום דודאי היא והמומר לא נתכוונו בהזדווגם יחד בגיותם לשם קדושין כדת משה וישראל, אלא ליחדה לעלמא כדי שתהיה מצויה אצלו בכל עת ולא לאחר. ולכך באה אל הגלח היא והוא לזווגם, ואמרתי דהכא לא שייך למימר כלל אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות היכא דיצא מכלל ישראל בכל עבירות שבתורה. ואף כי אותו היה פריץ בניאוף גם כשהיה ביהדות, והבאתי ראיה מפ' "כל הנשבעין", עכ"ל - וכן יש לדקדק מכתובות, פרק "המדיר", משם רבי אמי, והביאו גם כן סמ"ג בעשאין סימן מ"ח: "המקדש בפחות משוה פרוטה ובעל, או במלוה, וחזר ובעל סתם בפני עדים, דהיא מקודשת, וצריכה גט, כו', דחזקה היא שאין אדם מישראל הכשרים עושה בעילתו בעילת זנות, כו'". ומדנקט הכשרים, משמע הפרוצים לא, וכ"ש בנדון זה, שזה הרשע עומד ברשעתו, ולא שייך ביה חזקת דכשרות.

ולפ"ז נראה לע"ד דזאת האשה אינה צריכה שום פיטור מאותו הרשע, וכבר הוכחנו לעיל דאפילו דנחוש ד"שמא קדש בפני המשומדין", אינם קדושין, וכאלו לא היו שם עדים, דאפילו דהיה ישראל וקדש בלא עדים אין חוששין לקדושיו ולאו דוקא בלא עדים אלא אפילו בעד אחד, ואפילו שניהן מודים, אין חוששין לקדושיו, דהכי איתא בקדושין, פרק "האומר": "אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתה, משמיה דרב: 'המקדש בעד אחד אין חוששין לקדושיו, אפילו שניהם מודי'ם!" ובכל עדות בעינן שנים דילפינן דבר דבר מממון כדאיתא בסוטה פרק "מי שקינא" וה"ה המקדש בפסולי עדות, אין חוששין לקדושיו, כדאיתא בסנהדרין פרק "זה בורר". ולפ"ז יצא לנו דין זה היכא דקדש אנוס אנוסה, אם קדשה בפני עדים כשרים, צריכה גט ממנו, ואם בפני המשומדים, אין קדושיו קדושין, דהא פסולין לעדות הם, ולא מעלו מישראלי' שעוברי' עבירות, שהם פסולין להעיד, כדפרישית.

כ"ש אלו ואלו האנוסי' המשומדי' להכעיס הן, מפני שעומדין שם בשמדותם ופוקרים טפי, ועברי' על דת, ואוכלים נבילות ומחללין שבת ומשתחוים לע"ז בפרהסיא, פסולין הם - דבר תורה. והמקדש אשה בפניהם, אינה מקודשת.

ומצאתי משם הרשב"א בסימן נ"ג, וז"ל: "כתב הרמב"ם כי המחלל שבת בפרהסיא הרי הוא כמשומד לכל התורה כולה' ואינו מבטל רשות עד שישכיר, כגוי, ויינו יין נסך, והרי הוא כגוי, ככל גויי הארץ, וכן השיב בתשובה" עכ"ל. ואם נפשך לומר דאין להחזיקם כעוברי עבירה בפרסום, דאחזוקי אינשי לרשעי, לא מחזקינן, וא"כ לא נחזיק אותו במוחזק לעבירה בפרסום, ונצריך האשה גם ממנו ולא יהיה בעילתו בעילת זנות, לע"ד אין לדמותו, דהא זה הרשע מוחזק ברשעו ובשמדותו בפרסום, ואין להחשיבו לחזקת דא"א ע"ב ב"ז.

ומתוך דברי האשירי דגיטין, פרק "הזורק", נוכיח דנדון זה אין להחזיקו בהאי חזקה דא"א ע"ב ב"ז, דהתם כתב מסתברא דוקא בגרושתו מן האירוסין, דכיון דהיתה ארוסתו אימור ניתחרטו על הגירושין וחזר ובעל לשם קדושי', שלבו גס בה. אבל אם ראו עדים שבעל אשה דעלמא, אין חוששין לביאתו שיהיה לשם קדושין, וכיון שזאת האשה מ' פלובא אשר עליה אנו דנין לא נתקדשה מעולם כדת משה וישראל, לא שייך עלה למימר דניתחרטו על הגירושין, ולא שייך אישות לאלו דמזדווגי' ע"י ההגמון בבית ע"ז שלהם, ובעילתו בעילת זנות הוא.

ונחזור על ההיא דלעיל ונאמר דאף על גב דהתם פרק "זה בורר" אמר רבינא ורב פפא אההיא דרב הונא דלעיל, דלא אמרן אלא לאפוקא, אבל לעיולא, לית לן בה, ופירש"י "לעיולא", לומר: "פלוני קדשה!", כלומר: "כשר הוא לעדות!"' ויראה דדוקא פסולין להעיד לאפוקא להעיד על אשה שמת בעלה או גירשה, דנימא ליה לשוויה פנויה דתיהוי שכיח ליה, אבל לעיולא לומר "פלוני קדשה, כשר", הא קמן הרא"ש' ז"ל ,דמייתי מילתיה דרב נחמן דבין לעיולא בין לאפוקא, פסול. וכתב משם רבוואתא, וז"ל: "חזינא מרבוואתא דפסקי הלכה כרב ששת ויהבי טעמא למילתיה משום דהלכה כרב ששת באיסורי, אמנם בסוף דוחה הך סברא ואומר דיותר דמי לדינא מלאיסורא, ע"ש.

מכל מקום שם מאור זרוע ומשם מהרי"ח כתב ההגהה, וז"ל: "כתב רב פלטוי גאון, ראש ישיבה, מסור פסול לעדות, ולא מיבעיא מסור גמור ומפורסם, אלא אפילו איניש דסני לחבריה, ואמ' ליה: "בפני רבים אזילנא ומסרנא לך" - מדיבוריה, רשע הוא", עכ"ל. וכ"כ רבי' ירוחם, חלק חוה נתיב ב', וז"ל :גזלינן דרבנן, כגון מציאת חש"ו", כו' - עד "גזלן דרבנן הוא, כגון העובר על דברי חכמים, אינו פסול עד שיכריזו עליו בב"ה, והעובר על דברי תורה פסול בלא הכרזה, בפ"ב דסנהדרין", עכ"ל.

והשתא נדין ק"ו: אם על פושעי ישראל שעוברין על דברי תורה אמרינן דפסולין בלא הכרזה, כל שכן על המשומדי' בכל התור' כולה ומחללין שבתות בפרהסיא, שהם פסולי' בלא הכרזה. וראיתי אני ההדיוט בנימין לחלק בדברי רב נחמן, דאמר חשוד על העריות כשר לעדות אשה, דדוקא חשוד בלא עדים כשר, דאין כאן אלא שמועה, ולכן היקל רב נחמן, דא"ת בעדי' קאמר, כלומר, היכא דידעינן ביה דעובר, דכשר, אם כן יקשה עליו, דאנן אמרינן דהאוכל נבילות לתיאבון פסול לעדות, והתם פ' "זה בורר"' אמרינן בין לאביי בין לרבא, דברי הכל, פסול. ופירש"י שם ד"כיון דמשום ממון קעביד, דהא שכיחא בזול טפי מבהיתרא, הוה ליה כרשע דחמס, ופסול לעדות, והת' אלהכעיס הו' דפליגי אביי ורב', ולא אלתיאבון. דאביי אמ' פסול, דהוה ליה רשע, ורחמנא אמר: "אל תשת רשע, עד...", ורבא אמר כשר, רשע דחמס בעינן, והת' איפסיק הלכ' כאביי, דהלכת' כוותי' ביע"ל קג"ם. והא לך סימניהון, כמו שפירש' רש"י, ז"ל : "יאוש שלא מדעת בפי "אלו מציאות", עד זומם בפ' "זה בורר", לחי העומד מאליו פ"ק דעירובין. ור"ת אומ' שלמ"ד של ימי לידתה היא למ"ד של יע"ל קג"ם. ולפי שקדם סימן היו"ד לא נתן סימן יע"י, פי' יאוש עד ימי, שתיבת יע"ל נוחה להזכיר בגירסא מיע"י, וטעם זה יספיק למה שהקשתי לדברי ר"ת בזה סימן ש"ג, ע"ש קדושין שלא נמסרו לביאה, פ' "האיש מקדש", גילוי דעת בגיטין, פרק "השולח", משומד אוכל נבילות להכעיס, פ' "זה בורר", והחשוד על העריו' גרע טפי מאוכל נבילות לתיאבון.

אמנם התם כדאתמה על רב נחמן רב ששת הדר ביה דלעדות אשה פסול הוא, בין לעיולא בין לאפקא. וכן דעת הטור בח"ה בסימן ל"ד, וז"ל: "ופסול לעדות אשה בין, להכניסה לבעלה, בין להוציאה מבעלה. ולאו דוקא אלו שמחללין שבת בפרהסיא ומודים בע"ז דאין עדותן עדות, אלא אפילו הני פסולי דרבנן, כגון הרועים, והגבאין, והמוכסנין, אם קדש אשה בפניהם, אינה מקודשת." ותדע דהמרדכי, פרק "דיני ממונות" תניין כתב משם בעל העיטור, וז"ל: "כל הני פסולי דרבנן, כגון: הרועים, והגבאין, והמוכסין, אם קדש אשה בפניהם, אפילו שניהם מודים, לא תפשי הקדושין, ואינה צריכה גט."

ובכמה דוכתין, אמרינן: "ומי איכא מידי דמדאורייתא אסירא, ומדרבנן שרינן?!" א"א לעלמא ומהדרינן: "אין! כל דמקדש, אדעתא דרבנן מקדש. ואפקיעינהו רבנן לקדושי מיניה!" - כדמייתי ביבמות, פרק "ב"ש", ובכמה דוכתי בים התלמוד. ול"ש פסולי עדות דאורייתא, ול"ש פסולי עדות דרבנן, כגון משחק בקוביא וכיוצא בהן, כולן פסולי עדות הן, ולא מצריכנן לה גט, דאפקיעינהו רבנן לקדושי מיניה, כדפרישית.

ולא צריכה גט מיניה, דא"ת דבפסולי דרבנן צריכה גט, לא הוה משתמיט שום תנא או אמורא או פוסק לאומרו, וכי מילתא דנפיק מינה חורבה, דאתיא לידי ממזרות, ולידי איסורא, דא"א היו מניחים רבנן דבריהם שלא לאומרו.

מסקנא דמילתא: דזאת האשה מ' פלובא אין עליה שום אגידא דא"א, והיא מותרת לינשא לכל מאן דתצבי, לפי מה שנראה לע"ד אנא זעירא, העני,

בנימין בכה"ר מתתיה ז"ל ה"ה: