שו"ת מים עמוקים חלק א סימן לב

ד"ה תשובה מה

תשובה מה שראוי לומר בזה תחלה הוא דהלכה רווחת בישראל מומר אעפ"י שחטא ישראל הוא כדאית' בבכורות בפרק עד כמה.

ובסוטה בפרק נגמר הדין וקדושיו קדושין ובנו כמוהו אם נולד לו ממומר כדאיתא בפרק האומר בקדושין וביבמות בפ"ק ובפ"ב ובפ' החולץ ולא תימא דוקא ישראל מומר אלא אפי' גר שחזר לסורו הרי הוא כישראל לענין זה וביבמות בפרק החולץ טבל ועלה הרי הוא כישראל לכל דבריו למאי הלכתא אמר ר' יוסי בר חנינא דאי הדר ביה כישראל מומר הוה דאי קדיש בת ישראל קדושיו קדושין ואמרו נמי בבכורות בפ' עד כמה הגר שקבל עליו דבר תורה נחשד לדבר א' ואפי' נחשד לכל התורה כלה הרי הוא כישראל מומר נפק' מינה דאי קדיש קדושיו קדושין.

ואעפ"י דאמרינן בפרק השולח דגר שחזר לסורו מין הוא אפ"ה אסיקנא קדושיו קדושין כ"ש אלו האנוסים שהם תולעת יעקב שאם קדש אחד מהם את האשה קדושיו קדושין ואפי' עד כמה דורות עד סוף העולם ישראל חשבינן ליה דלא תימא במומר הבא על המומרת אלא אפי' ע"א הבא על בת ישראל או מומרת זרע מזרעה עד סוף העולם ישראל חשבינן ליה דרחמנ' אפקריה לזרעי' דע"א במעי דישראל כדאי' ביבמו' ובקדושין וראי' לדבר דאפי' בדוד (צ"ל בדור) זה ישראל מתקרי מדאמר רב אסי אמר ר' יהודה בסוף פ"ק דיבמות ע"א שקדש בזמן הזה חוששין לקדושיו שמא מעשרה השבטים הוא כי אמריתה קמיה דשמואל אמר לי בנאתא דההוא דרא אצטרויי אצטרו כלומר נבקעו רחמן ולא נתעברו איכא דאמרי כי אמריתה קמיה דשמואל אמר לי לא זזו משם עד שעשאום נכרי' גמורים שנאמ' בה' בגדו כי בנים זרים ילדו משמע דבין ללישנא קמא בין ללישנא בתרא בנה של ישראלית אפי' הבא מע"א אפי' מכמה דרי ישראל הוא וישראל מתקרי ואסא דקאי ביני חלפי אסא מתקרי כדאיתא בסנהדרין ואי לאו דבנאתא דההוא דרא אצטרויי אצטרו.

אי נמי שגזרו עליהם הוו חוששין לקדושין דע"א בזמן הזה שמא מעשרת השבטים הוא ואין לטעות ולומר שמה שגזרו עליהם שהיה כוללת מכל ע"א הבא על בת ישראל דהא סוגיין בכולי' הגמרא דישראל מומר הויא כישראל והכי פסקו כלהו רבוותא אלמא דלא הויא ההיא גזרה אלא לבני בנאתה דההוא דרא בלבד.

והרשב"א כתב בחדושיו בכ"ב דיבמות והא דאמר שמואל לא זזו משם עד שעשאום ע"א גמורים לאו למימרא דישראל שנעשה ע"א גמור ועובד ע"א שאין חוששין לקדושיו אלא אותם בלבד הוא שעשאום ע"א גמורים הלכך בני אלו המומר כל מומר מישראל אפי' מכמה דרי ואפי' ע"א הבא על המומרת זרע הבן ההו' עד סוף כל הדורו' ישראל הוא דאי לאו דבנאתא דההוא אצטרויי אצטרו.

אי נמי גזרו עליה להיות ע"א גמורים ע"א שקדש בזמן הזה אפי' לאחר כמה דרי חוששין לקדושין אלמא לית להו לבני אלו המומרים דינא דגרים והגע עצמך בן המומרת שחזר בתשוב' ס"ד שיהא מותר בממזרת כדין גר דלא איקרי קהל כדאיתא ביבמות וקדושין זה לא עלה על דעת דאחינו הוא מ"מ.

ותלמידי רש"י ז"ל כתבו משמו שאסור להלוות לבן המומרת ברבית ואפילו לר"ת דסובר שמותר היינו מטעם שהוא מן המורידים ואי אתה מצווה להחיותו אבל לא מטעם שאינו אחיך דכתיב ולאחיך לא תשיך אלא מטעם דוחי אחיך עמך וזה אי אתה מצווה להחיותו אעפ"י שהו' אחינו כן מתברר מלשון הרמב"ן ז"ל בפרק איזהו נשך.

וכן כתב אדוני זקני ה"ר יונה רידו משתרי ז"ל וא"ז ה"ר שמעון ז"ל בתשובותיהם. נמצא מטעם זה ישראל מומר שקדש קדושיו קדושין.

וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפרק רביעי מהלכות אישות ז"ל ישראל מומר שקדש אעפ"י שהוא עובד ע"א ברצונו הרי אלו קדושין גמורים וצריכה ממנו גט עכ"ל ומאחר שקדושיו קדושין גטו גט.

ואעפ"י שהרמב"ם ז"ל לא פי' לענין גטו אי הוי גט או לא ובאו דבריו סתומים בזה שהוא ז"ל כתב לענין כתיבת גט שאם כתבו מומר הוא בטל כדין נכרי וסמך על מה שאמרו בראשון מחולין דמומר לע"א ומחלל שבתות בפרהסיא דהוי כע"א לכל דבריו. ופירש הוא ז"ל דה"ה לענין כתיבת גטין.

וכבר הגיה עליו הר"י הכהן ז"ל וכתב נראה מדבריו שאמר הרי הוא כע"א לכל דבריו שישראל שהמיר אין גרושיו גרושים.

וכל הגאוני' פוסקי' דישראל (צ"ל מומר) לע"א קדושיו קדושין ולא חשבי' ליה כע"א כי אם לדברים המנויים בגמ' דקיימא לן אף על פי שחטא ישראל הוא ובהלכות קדושין כתב דקדושיו קדושין וצריכה ממנו גט ובהלכות גירושין לא כתב דיכול להתירה בגט אע"פ שהמיר וכתב הרי הוא כע"א לכל דבריו וצ"ע עכ"ל.

וכתב כה"ר שלמה ז"ל שאין כוונת הרמב"ם ז"ל שגרושי מומר אינן גרושין דהא איתיה בתורת קדושין וכמו שכתב הוא ז"ל אבל הכונה היא שהוא עובד ע"א אינו כותב לשמו שכן כתב הוא ז"ל לדעת עצמו הוא כותב ואעפ"י שהיה צ"ל מפני שאינו בתורת קדושיו כמו שנתן הוא עצמו הטעם בעבד אבל מפני שאמר שהמומר העובד ע"א דינו כע"א נתן הטעם כע"א מפני שהוא כותב על דעת עצמו ע"כ.

א"כ דעתו ז"ל הוא דגט גט אעפ"י שהוא לא פיר' כן כיון שכתב קדושין קדושין שאין טעם לחלק בין גטין וקדושין אלא שהוא ז"ל כתב מה שנמצא מפורש בגמ' שאמר קדושי מומר קדושין ומה שלא נזכר בגמרא בפירוש הניחו סתום וילמוד סתום מן המפורש ואין ספק שזה הוא דעתו.

וכן דעת ר"י בעל התוס' ז"ל דכתב י"ל דדוק' עבד פסול לכתיבת גט שאינו בתורת גטין וקדושין כלל שאין לו אישו' ומשו' הכי אינו בשליחו' גט בין להולכ' בין לקבלה.

אבל מומר כיון דאיתיה בתור' גטין וקדושין בר כריתה הוא ובר שליחות הוא דאעפ"י שחטא ישראל הוא וכתב הרב בעל העטור ז"ל ומעשי' בכל יום שמומר מגרש אשה שנתקדש' לו אעפ"י שאינו ביהדותו.

וכתב דרבינו תם ז"ל שאינן כותבין בגט אלא שם יהודית לא שם מומרת. נראה שדבר פשוט הוא בגט מומר דגט הוא ולא דוקא הם אלא אפי' הנולד מהם בהמרותם והוא ערל אפי' עד י' דורות כך הוא דינו כל שאמו אנוסה אפי' היה אביו ע"א דקיימא לן בפרק כיצד ביבמות בן בתך הבא מן הע"א קרוי בנך כ"ש אם היו אביו ואמו אנוסים. וכתב בה"ג ז"ל בסוף הלכות קדושין בר מומר דאתיליד ממומרת תפסי ליה קדושין.

לפי דרכנו למדנו שמומר ומומרת דינם לענין עריות כישראל ובנים אשר יולדו להם גם כן כך הוא דינם לפיכך גיטו גט וקדושיו קדושין.

וכן כתב הרב בעל מגיד משנה וזה לשונו וכן הסוגיא שבפ"ק דיבמות נ"ל שאפילו זרע שהוליד מי שהמי' אם קדש אותו זרע ישראל קדושיו קדושין ודוקא זרע שהולידו מישראל ואפילו מומרת אבל הולידו מן הע"א אין חוששין לו שהרי אפי' ישראל הבא על הע"א והוליד ממנה בן אינו קרוי בנו אלא בנה וזה ברור עכ"ל.