מכון ממרא | דרכי נועם - כללי הגמרא

פרק א' | פרק ב' | פרק ג' | פרק ד' | פרק ה' | פרק ו' | ליקוטים


דרכי הגמרא - פרק חמישי

א.

המפרש אשר יפרש איזה ספר, יפרשנו, או בעבור שאין כוח במתחילין לעיין בספר או בלשון ההוא להבינו כי הוא סתום וחתום, או מצד שהוא צריך להקדמות מחוץ, או מצד שהוא דבר זר. ובכיוצא בזה אינך צריך להעמיק ולחקור עליו, כי אין כוונתו אלא לפרש ולהודיע פשטי הדברים הנעלמים כי סתומים וחתומים, ואז לא תוכל לומר: פשיטא: מאי קא משמע לן? אבל תוכל לשאול: מאן אמר לה שהוא ככה. או יפרש העניין, כדי להוציא מדעת אחרת או פירוש אחר שיהיה אפשר בכוח הלשון ההוא לפרש ולומר בו, כי לפי פשטי הדברים והלשון היה אפשר לטעות ולחשוב דעת אחרת, וכדי להישמר ממנו ולהוציא אותו מדעת המעיינים, בעבור כי לפי האמת הוא שקר או פירוש דחוק וחלוש – יפרשנו.

ואם תרצה לעמוד על כוונת המפרש, ולדעת מאיזה פירוש או סברא נשמר או בא למעט, עיין היטב בפירושו והוי מדקדק בו, ותבקש סותרו ומנגדו או הפכו, ואז תדע כי ממנו נשמר. ואז יש לך לבקש הכרח לפירושו על סותרו, ולומר: מה ראית לומר זה הפירוש מן האחר? ולתת טעם והכרח לדבריו, ולפעמים גם-כן כדי להישמר מאותה תיובתא שיש כנגד אותו עניין ולתקנה, אם לא יבארנה ויגידנה המפרש. ולדעת מה היא הקושיא – יש לך לעיין היטב בדבריו, כי מתוכם תבאר לך מה היא, כמו שאמרתי לך למעלה, יש לך לעיין תוקף הקושיא ותרפה, אם כנגד הלשון או העניין, ואם התירוץ עולה בה כהוגן או אם עדיין הקושיא במקומה עומדת.

וגם-כן לפעמים, אין כוונת המפרש בדבריו אלא לתקן הלשון וליישבו כפי העניין, כי אף-על-פי שהעניין יהיה מובן ואי אפשר לטעות בו ולחשוב מחשבה אחרת עליו, ואף-על-פי שמצד הלשון אינו מתוקן כראוי ואפשר לטעון בו טעם אחר – יפרש ויתקן הלשון ההוא בכל יכלתו, כדפרש רש"י: "כי יגח שור איש" – שור של איש (שמות כא, לה), ודומיהן.

ב.

לעולם הוי משתדל לתת צריכות לכל דברי המפרש או המחבר, וכל לשון – למה אמר אותו ולמה נתכוון בלשון ההוא: אם לפרש, או להוציא מפירוש אחר, או לתרץ איזה דוחק או קושיא; ונשמרת לצמצם לשונו ולהוציא בעניין שלא יישאר בו מילה מיותרת, כי אם היה אפשר לומר כוונתו, דרך משל, בשלוש מילות, מה צורך בארבע.

וכן תעשה בלשון המשנה והגמרא – רוצה לומר, שתדקדק בלשונם, שלא יהיה דבר מיותר. וכאשר יראה לך שהוא מיותר, חזור לעיין היטב, כי לא האריכו בדברים שלא לצורך, כי לא ריק הוא, ותפארת החכמים הוא למעט בדברים, להיות כולל הרבה עניינים במעט דברים, לעשות דבריהם שיהיו מעטים בכמות ורבים באיכות, ושלא יהיה בדבריו דבר מיותר אפילו מאות אחת, כמו שאמרו (פסחים ג, ב): לעולם ילמד אדם לתלמידיו בדרך קצרה. כל-שכן בתורתנו הקדושה שניתנה מפי הגבורה יתברך ויתעלה, שהיא מדברת בלשון קצרה וכוללת, כמו שמצינו גבי מאכלות אסורות, דגבי בהמה פרט לך הטהורים ונתן סימנין להכיר הטמאים, וגבי העוף בהפך.

ג.

ולעולם, בכל ספרי מפרש או מחבר אשר תעיין בו, הוי משתדל לדעת תחילה דרכי המפרש ההוא שמוליך בדבריו, ואחר-כך הוי מעיין בו וראה אם הולך לשיטתו בדברים ההם ובענייניו.

ד.

כל דיבור ולשון, או יהא לשון מוכרח, או לשון משותף, או נמנע. ורצוני במוכרח – שבהכרח מורה על אותו עניין, אבל לא הוראה וראיה; משותף – כי אפשר שמורה גם-כן על דבר אחר, וזהו הנקרא 'לשון משותף'; ונמנע – רוצה לומר, שהוא נמנע להורות על אותו עניין. ולזה עיין בו מאיזה מין זה.

ה.

כל מאמר ולשון, או יהיה בניחותא, או בתמיה, או בבקשה, או הספק – רצוני לומר, דרך שאלה. והמאמר הנאמר בניחותא הנה הוא כמות שהוא, חיוב או שלילה, ואם היה בשלילה – חוזר לחיוב. והספק אפשר להיות אחד מהשני צדדין, כי כל ספק הוא אפשרי, והאפשרי הוא ייפול על שני צדדין. אמנם הדרך שהוא דרך תחינה או בקשה, זה לא ישתמשו בו ספרי החכמה והתורה, ואין לנו צורך לדעת משפטו.

ו.

מנהג רש"י ז"ל ושיטתו היא, שלא לדבר דבר ושלא להוציא מילה בלשונו שלא לצורך – רוצה לומר, כי כאשר ידבר דבר על לשון הגמרא, או לפרש בעבור כי הוא סתום, או להיותו נשמר מפרוש אחר מוטעה, מאתקפתא וקושיא או דוחק, או לתקן הלשון, כמו שהקדמתי למעלה כאשר ביארתי דרכי המפרשים.

וגם מנהגו לפרש המשנה או מאמר הגמרא או הברייתא בתחילת העניין כפי המסקנא שבסוף, ולהניח הספקות הנלווים אשר כנגד המאמר, ולומר "ובגמרא פריך" או "ובגמרא מפרש"; או אם הוא בתחילת השמועה או הסוגיא של הגמרא, לומר "לקמן מפרש", "ולקמן פריך".

וכבר דרכו לומר "קא סלקא דעתך" לפעמים, כאשר יהיה אותה הקדמה אשר מכוח ההכרח שייסבור אותה עתה כן האומר המאמר ההוא או המקשה ממנו, ולבסוף היא בטלה, ולכן אמר הרב "קא סלקא דעתך". ויש לך לעיין מה צורך יש עתה בה: אם היה אפשר לומר המאמר ההוא בזולתה ולהקשות ממנו או לאו, ואם בטלה אחר-כך או לאו. אמנם אמר "קא סלקא דעתך", כאשר לפי האמת, אותה הנחה או הקדמה שעליה מייסד המקשה הקושיא אי אפשר להישאר כן ולהיות אמיתית כפי המסקנא; אבל אם היה באפשר להיות כן, אף-על-פי שהמתרץ יידחה אותה ויאמר שאינו-כן ויבטלנה כפי דעתו, ולא יאמר "קא סלקא דעתך". ושמור זה הכלל.

וכבר מנהגו לפרש העניין תחילה, ואחר-כך יחזור לתקן הלשון וליישבו כפי העניין, כמו שאמר על "בקנאו את קינאתי" (במדבר כה, יא), או כמו (שם יג, ל) "ויהס כלב". ודוק ותשכח.

ז.

ובחידושי הרמב"ן צריך אתה לעיין דק היטב, ולהשתדל ולהוציא ולצמצם כל לשונו בעניין שלא יישאר בו דבר מיותר אפילו אות אחת, כי כל דבריו הם במספר ובמשקל ובמידה. ולהסתכל מהיכן מתחיל דיבורו, ועל איזה לשון מן המשנה או הגמרא מיוסד, ולראות אם היה באפשר להתחיל ממקום אחר, כי מזה אפשר לקחת הערה על כוונתו, ולדעת מהו קשר הדיבור ההוא, וכיצד מתייחסים ומתקשרים כל דברי הדיבור ההוא מסיפה לרישה ומרישה לסיפה, ומהו כוונת הדיבור, ומהו הפירוש או הסברא שדוחה, ולמה דוחה אותו.

ובכלל יש לך לראות בעין השכל מאיזה פירוש הוא נישמר, ולדעת אם יש שום מחבר שרוצה להעמיד מה שהוא דוחה, וכאשר בתחילת פירושו אומר פירוש – מאיזה פירוש אחר הוא נישמר, ועיין מה צורך [ב]פירושו, [ד]פשיטא כי זה הפירוש רק בוודאי בא למעט פירוש אחר.

וכבר כשאומר "ואקשינן" "ופרכינן" וכיוצא באלו הלשונות, יש לך לראות מה דוחק יש באותה קושיא או אותו תירוץ, שבא לומר "ואקשינן", אלא בוודאי מאיזה דוחק או קושיא שיש בלשון ההוא לפי פירושו, והוא נכון ומקושר כנגד מנגדו, בא לתקן. וכשאומר "משמע" או "אלמא", יש לך לדעת כי אותו הדיוק או המשמע אינו מוכרח, שאפשר להכחישו, על-כן אמר "אלמא" "משמע", אבל היא סברה נכונה. וכשאומר "אי נמי", הוא מצד דוחק שיש בתירוץ הראשון. וכשאמר כלל בפירוש, הוא להוציא שהיה באפשר לקחת אותו עניין או דבר חלקי או פרטי וקצתי ולא כולל, ובא לומר שהוא כולל.

וכבר עשה ווים לעמודים, רוצה לומר, כי דרכו לומר "ואקשינן" "ופרכינן" "ופריך" – והנה התירוץ בא בדוחק, ולפירוש אשר הוא דוחה – מתיישב היטב, ואז ישתדל הוא לישבו ולתקנו בעניין שלא יהיה קשה אצל פירושו. ולכן במקומות כאלו יש לך להכנס תחילה בלשון 'בשלמא' ולומר: בשלמא לפי הפירוש האחר ניחא וכו' או הוא בהפך, כי הוא מיישב לפירושו היטב וסותר לפירוש האחר. וכאשר יבוא "ואקשינן" או "ופרכינן" בהיפך, הוא אחר, והינו כאילו אמר: והינו דאקשינן, והוא לסיוע ולעזר דבריו. ולכן יש להסתכל היטב בלשונות הללו ובאלו הווים, כי הם כלל גדול בדבריו.

ח.

לעולם הוי מסתכל בכל תירוץ שמתרצים, אם הוא תירוץ דחוק או מרווח. כי כל תירוץ שצריך להוציא המאמר או העניין מפשוטו, כגון שנראה המאמר ההוא כולל והמתרץ עושהו פרטי – רוצה לומר, שאינו מדבר אלא בעניין מיוחד – או שמפרש המאמר חוץ מפשוטו, הוא דוחק. ויש לך להסתכל בתירוצו ולומר, כי תמיד התירוץ – שהוא מעט הדוחק מחברו, וכל עוד שיש לתרץ כפשוטו למה לו להיכנס בדוחק. ולהקל מזה הדוחק בא בגמרא (א"א) [איבעית אימא"], "אי נמי" – תירוץ אחר תירוץ. ולהסתכל אם התירוץ השני הוא על צד היותר טוב – רוצה לומר, לרווחא דמילתא – או ראוי לסבול דוחק.

ט.

והוי יודע, כי המקשה לא יקשה לעולם בהקדמות רצוניות רק בהקדמות הכרחיות, ולא יניח הנחה או אוקימתא בלתי מוכרחת להקשות, כל-שכן שלא ייכנס בדוחק. אבל המתרץ, יש-לו רשות לתרץ בכל מה שאפשר, אפילו בהקדמה רצונית (לבלתי) [בלי] ראיה, ולעולם התירוץ (האחרות) יותר (דוחק) [דחוק] לא עלה על הדעת.

י.

לעולם, כשהמחלוקת בין החולקים הוא בקצוות, רוצה לומר, שאחד מהם נותן דין בקצה הראשון לצד מעלה והשני בקצה שני לצד מטה, והניחו האמצעי – כי בכל החולקים יש לומר שלקח הקצה והאמצעי, ואי דנקט הקצה, להודיעך כוח התרא או כוח איסורא; אבל אין לומר בקצה הראשון של מעלה או בקצה השני של מטה ד"הוא הדין נמי", דאם-כן לימא מה שלמעלה וכל-שכן הא, או לימא מה שלמטה וכל-שכן מה שבין, אלא ודאי הקצוות אשר לקחו הם הסובלים [הדברים, ו"הוא] הדין" אין לאמרו אלא במה שבין. דרך משל, האומר: מי שיש-לו מנה הוא עני ומי שיש לו מאתיים הוא עשיר – אין לומר: הוא הדין נמי מי שיש-לו מנה וחצי הוא עני או עשיר, דיש-לו פנים לכאן ולכאן, אם נדין אותו במאתיים או במנה.

יא.

"ואם איתא ליתני הא" – פירוש: הואיל והתנא נחית למיניינא, אם אמת הוא כדבריך שזה הבדל גם-כן יש בדבר, למה לא מנה הא עם השאר? ואז ישיב לו המשיב: "תנא ושייר, מאי שייר? דהאי שייר" – פירוש, שאין דרך התנא לשייר אחד לבדו, שאם לא נשאר אלא זה (אלא) [הוה לה] למיתני ולכלול הכל, כדאיתא בבא-קמא (דף י, א) גבי חומר בשור וכו'.


מכון ממרא | דרכי נועם - כללי הגמרא

פרק א' | פרק ב' | פרק ג' | פרק ד' | פרק ה' | פרק ו' | ליקוטים