א.

ההבדל שיש בין "הכי נמי מסתברא" ובין "דייקא נמי דקתני" – כי "הכי נמי מסתברא" הוא כשמביא (ההבדל) ראיה לדבריו ממקום אחר ומכריח באותו מאמר או משנה או ברייתא, ושיטת "דייקא נמי דקתני" היא, כשהראיה שמביא אינה חיצונית, רק מין העניין בעצמו, מין הלשון או העניין. אמנם לא יבוא "הכי נמי מסתברא" כשהראיה היא מין הדרוש בעצמו שהן חולקים, שאם-כן יהיה מערכה על הדרוש וביאור הדבר בעצמו, והיינו דאמרינן: "הכי נמי מסתברא מדקתני" וכו'.

ב.

ההבדל שיש בין "חסורי מחסרא והכי קתני" ובין "הכי קאמר" הנהוגות לבוא בגמרא – כי "חסורי מחסרא" הוא כאשר חסר מין המאמר אותו עניין לגמרי, שאינו לא בכוח ולא בפועל, אמנם "הכי קאמר" הוא, שחסר משם אותו עניין שאינו בפועל אבל הוא בכוח אותו הלשון (ואם) [או אם] הוא בדוחק.

ג.

הלשונות הנוהגים לבוא לרבות או לכלול הם זה, כגון: "הכל שוחטים" (חולין ב, א), "זה הכלל, כל שאין כמוה חיה – טרפה (שם מב, א), וכיוצא באלו, ןעל זה אמרו "לאיתויי מאי". והנוהגים לבוא למעט, כגון זה: "אלו דברים", או מניין, כמו שאמרו: "מנינא למעוטי מאי". והנוהגים לבוא לתוספת ביאור הם כגון: "כיצד", או "למה הדבר דומה". ויש לך לעיין אם המשל או הדימיון שמביא, אם הוא יותר מבואר ונגלה לו, אז ייתכן לומר "למה הדבר דומה" או "כיצד", ואם לאו לא.

לשון "לפיכך או "הלכך" הם ביאור הנמשך והמתחייב מאותם הדברים או מאותו עניין הנזכר, והוא הנפקותא והתכלית, רוצה לומר, הדין והפרי, ויש לך לעיין כיצד מתחייב (משום) [משם].

לשון "במה דברים אמורים", "אבל", "מיהו" – הם מיעוט, והמעיט הדבר שלא כדין אותו הדין האמור למעלה, וקרוב להם – לשון "אף-על-פי" או "אף-על-גב". ולשון "אפילו", לעולם בא עימו "לא מבעיא", רוצה לומר: לא מבעיא זה אלא אפילו זה יהיה בזה הדין, כמו שאמרו בפרק קמא דנדה (דף ט, ב) על "ואפילו פחתה או הותירה" וכו'. לשון "אף-על-פי" ו"אף-על-גב", הם באו לרבות ולכלול דבר ההוא באותו דין או עניין, כלומר: ואם נראה שיש לספק מה בעניין זה או בדבר זה, מכל מקום כך דינו, כמו שאמרו: אף-על-גב דמגילת תענית בטלה – בחנוכה טפורים לא בטלה; מה קא משמע לן, פשיטא מה שכתב.

ד.

הלשונות היותר נהוגים בגמרא בין הנושאים והנותנים: "ורמינהו", "מתקיף לה", "בשלמא לדידי ניחא אלא לדידך", "ולדידך מי ניחא", "לעולם אימא לך", "כי תימא", "האי מאי", "אי אמרת בשלמא", "אי הכי", "אלא מאי", "וליטעמיך", "מה נפשך", "אלא ודאי", "אלא מאי אית לך למימר", "ואי בעית אימא", "מאי ואומר", "דאי לא תימא הכי", "הא גופא קשיא", "מנה ובה", "ממקום שבאת", "היא הנותנת", "אדרבה".

ועתה אפרשם בעזרת השם:

בשלמא לדידי – הוא כשמקשה היקשה כנגד חברו, וירא שיקשה כנגדו גם-כן אותה קושיא וישיב לו המוקשה: "ולדידך מי ניחא", הנה הוא מזדרז בתחילת דבריו ומראה שאין לו קושיא ממנו, והוא דומיא ד"וכי תימא" או "אי הכי".

ולדידך מי ניחא – הוא כאשר מקשה לחברו, ואותה הקושיא הוא כנגדו גם-כן, אז יענה לו המוקשה "ולדידך מי מיחא?" וישיב לו המקשה "בשלמא לדידי" וכו'.

וליטעמיך – הוא קרוב לעניין זה, אלא שההפרש ביניהם, כי "לדידך מי ניחא", כאשר אותה הקושיא עצמה היא ממקום אחר.

ולעולם אימא לך – הוא כאשר המוקשה יחזור לקיים סברתו הראשונה אשר היקשו לו כנגדה מצד המאמר או הסברא, ומתרץ המאמר ההוא שלא ייקשה אצלו.

האי מאי – הוא דרך תמה, שתוהה מהשוואה שמשווה לשני עניינים והם מחולפים. וכל-שכן אם הוא עושה מהקל חמור, כי אז יאמר לו: "יציבה בארעא וגיורא בשמי שמיא" (עירובין ט, א).

אי אמרת בשלמא – הוא כשיש קושיא בדבריו כנגד הצד הראשון, וכנגד הצד השני אין קושיא.

ומה נפשך – הוא כשיש קושיא לכל צד.

אי הכי – כבר הוא מפורש למעלה.

אלא – הוא כשחוזר מסברתו הראשונה מכוח קושיא שיש כנגדו, והוא כעין "הדרי בי".

אלא וודאי – הוא כשמחזק סברתו בהכרח גמור או בטענה ניצחית או בהכרח הדקות.

אלא מאי אית לך למימר התם באותו מאמר – הוא כאשר המנגד בא להכריח דעתו מצד שמקשה לחברו ממאמר אחר, ובהכרח יש לפרש המאמר ההוא ומביא ראיה ממנו, ואומר לו: אלא מאי אית לך למימר התם באותו מאמר או עניין – בהכרח יש לך לומר מה שאני אומר, ואחר-כך אמור אותו גם-כן בזה המקום ולא תקשי מידי.

אלא מאי – קרוב לעניין זה. או (הנה) יבוא כאשר הקשה המקשה כנגד הפירוש שפירש חברו במאמר או משנה או כנגד העניין שאמר חברו, והנה שולל אותו מין המאמר ההוא, אז יאמר לו המוקשה: ואלא מהו פירושו? והוא כאמור, כי בהכרח הדקות יש לומר כן.

דאי לא תימא הכי – הוא כאשר הדבר אינו מוכרח מצד עצמו, ובא להכריח אותו מצד הפכו או מצד סותרו. וזה על דרך שאמר: אין האמת ניכר אלא מצד הפכו, וזה דומה להקש החילוף.

ואי בעית אימא – הוא (כאשר) כשיש חולשא בתירוץ ראשון, וחוזר לתירוץ "אי בעית אימא". וככה הוא לשון "ואומר". ואין לומר: אם-כן מה לו לטרוח עצמו, לשתוק מקרא קמא או מתירוץ קמא ויאמר השני? כי אפשר שהוא מצד היותר טוב. וככה כשאומר "ואומר", הוא כשיש חולשא בטעם הראשון, והטעם, כי וודאי לא בא השני אלא מצד שאינו מספיק הראשון, או אפשר כי טובים השניים מין האחד.

הא גופא קשיא – הוא כשיש קושיא במאמר עצמו מראשו לסופו או איפכא.

אכתי קשה – הוא כאשר התירוץ שמתרץ אינו מספיק, יאמר לו: עדיין הקושיא במקומה עומדת.

מינה ובה – הוא כאשר המאמר שמביא לעזר לו, עומד כנגדו.

ממקום שבאת ואדרבא, איפכא מסתברא, או היא הנותנת – כל אלו הלשונות ותכונתם אחת, (ואם יש) [ויש] הבדל-מה ביניהם.

כל-שכן שהוספת – הוא כשבא לתרץ, ומאותו דבר שאמר לתירוצו נוסף קושיא או ספק על מה שאמר בתחילה.

בלאו הכי נמי – הוא כאשר המדבר מתנה איזה תנאי בדבריו או בעניין ההוא והוא בלתי מוכרח, רוצה לומר, שאין צודק אליו, ישיב לו חברו: "בלאו הכי נמי". ויש לעיין אם אותו תנאי הוא על צד היותר טוב או אם מתנה בהכרח הדקות.

היכי משכחת לה . – הוא כאשר הדבר קשה לצייר, או שמצא אותו זר עד שכמעט חשב שהוא נמנע המציאות, יאמר לו: "היכי משכחת לה".

היכי דמי – כאשר המאמר ההוא או המשנה סתומה, שאינו מבואר באיזה דבר או באיזה עניין מדבר, ויש-לו לשואל קושיא כנגדו באיזה תואר יהיה, אז יאמר "היכי דמי" וכו'.

אם תמצא לומר – כאשר המדבר מציע דבריו על תנאי או הקדמה בלתי מבוארת, אז אומר לו: אם תימצא לומר שזאת ההקדמה כן, מה תאמר בזה שהוא ענף מסתעף ממנה? וקרוב לזה הוא "הגע עצמך".

אלא הונח אף אם נניח ונודה, רוצה לומר, אף-על-פי שנודה לך הקדמתך, לא יתילד ממנה רצונך.

הכי נמי מסתברא או דיקא נמי – הוא כאשר המדבר מכריח דבריו ממקום אחר או מצד עצמו. אולם אף-על-פי שייקשו כנגד אותה הכרחה או שהראיה כל-כך, על-כן הדבר עצמו לא נישאר, אלא שצריך ראיה ממקום אחר.

מכל מקום קשיא – הוא, כי כשבא להרוס לו דבריו מהקדמותיו שתירץ וחוזר לתרץ דבריו, אז אומר לו: בין כך ובין שיהיה כך – קשיא, כלומר, בין שתודה לו או אל תודהו, עדיין נשאר קשיא.

פשיטא – זה הלשון יאמר כאשר הדבר הוא מבואר ואין עליו שום חולק וכמעט שהוא מושכל ראשון, רוצה לומר, שאין בו שום חידוש, אבל אם יש שום מחלוקת בין תנא לתנא או לאמורא אין להקשות "פשיטא".

סלקא דעתך אמניא או מהו דתימא – הוא העולה על הדעת בתחילת המחשבה ועיון, ונקרא 'סברא מבחוץ'.

וקא משמע לן הוא סברא אמיתית ועמקה של הלכה, בין בדברי תורה או משנה או גמרא. ה.

כאשר התנא נותן המשפט בשני נושאים, אחד לחיוב והשני לפטור – שיהיו שני הנושאים בתואר ובאופן אחד, שאם לא-כן "ליתני וליפלוג בדידה", כדאיתא בבבא-קמא (דף ט, ב) גבי "כל [שחבתי] בשמירתו וכו', אי לימא בשור קשור ובור מכוסה, דכוותה על-גבי אש גחלת" וכו'. ו.

כשיש חולק על ההקדמה, אין להקשות "פשיטא" אפילו אם יראה שהוא בתכלית הפשיטות, כי יאמר לך שלא אמרו אלא לאפוקי מההוא תנא או אמורא החולק בו, כדאמר בבבא-קמא (דף ט, א) גבי "כספים הרי הן כקרקע", דאקשי: "פשיטא הא אמר שמואל דקאמר ויתר" וכו'. דוק ותשכח.

ז.

אין להביא ראיה ולעשות כל-כך עיקר מסברת המקשה ומהקדמותיו – רוצה לומר, ממה שמפרש המקשה או סובר במאמר – ולא מהקדמות שמציע ומניח להקשות, כי על הרוב אין ההלכה והמסקנה כמותו. ולכן כאשר תרצה להביא ראיה, יש לך להביא מהמסקנה ומהנישאר בין הנושאים והנותנים בסוף דבריהם, כי פעמים הרבה בסוף המשא והמתן יתחלפו בסברותיהם ויודו זה לזה הקדמות הרבה בלתי צודקות, ולסוף לא יישארו כן, כי לא הודו זה לזה רק לצורך השעה, וזהו שאמר: "מעיקרא מאי סבר ולבסוף מאי סבר" וכו'.

ח.

התפישה והסתירה היא בארבעה פנים: או שהם שקר וכזב, וזה בשני פנים: או מצד עצמו, שדבריו סותרים זה לזה, וזה שאמר: "הא גופא קשיא", "קשיא רישא אסיפא", או ממקום אחר, רוצה לומר, לזה המאמר ההוא ממאמר אחר, וזה שאמרו "והתניא" או "והאמר פחוני" וכו'.

ט.

אין חכמת אדם מגעת אלא עד מקום שספריו מגיעין, ולכן ימכור אדם כל מה שיש-לו ויקנה ספרים. כי דרך משל, מי שאין לו ספרי הגמרא אי אפשר להיות בקי, (וכך וכך) [וכמו-כן] מי שאין לו ספרי רפואה לא יוכל להיות בקי בה, (וכן כך) [וכמו-כן] מי שאין לו ספרי ההגיון או החכמה לא יהיה חכם בה. ולזה אמרו זיכרונם לברכה: מרבה ספרים – מרבה חכמה. ופרש רש"י ז"ל על "וקנה לך חבר" – חבר ממש, ויש אומרים – ספרים, כי הספר הוא חבר טוב. והקורא בספרים הוא בכלל "והיו חייך תלואים לך מנגד" (דברים כח, סו).

תם ונשלם, שבח לא-ל בורא עולם