Apresentação

מבוא הגמרא

א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | כ | ל | מ | נ | ס | ע | פ | צ | ק | ר | ת

נתיב אות השי"ן


"שלחו מתם" - פירוש: מארץ ישראל לבבל, ורוצה לומר "מהתם". וכן "מכא", כמו "מהכא". בערוך "תם". "הזהרו", וכו' - ביצה ד'.


"שמעת מינה" - קושיא למקום אחר הוא, או למלתא דאמורא, או לבעיא דלא איפשיטא במקומה קא פריך "ותפשוט מהכא", כגון הא דדריש פרק "היה קורא": "שמעת מינה, מצות צריכות כונה", כלומר: קושיא לרבא, דאמר בראש השנה: "התוקע לשיר, יצא", ובעבודה זרה, פרק "השוכר": שמעת מינה: "כליו של לוקח ברשות מוכר, לא קנה לוקח" - כלומר: ובעיה היא בפרק הספינה, ולא איפשיטא, ודכוותיהו טובא.
ויש "שמע מינה" בניחותא, למסקנא. וב' פעמים שמע מינה.


שונה רבי במישנה דבר שאינו צריך רק כדי להסיר מלב השוטים - בפרק "החולק אמר רב יוסף: בכאן שנה רבי משנה שאינה צריכה!"


משנה וברייתא, מצינו דאתייא בחדא מלתא כחד תנא, ובחדא מלתא כתנא אחרינא ואמר: "בכי האי גוונא, רבי היא, ונסיב ליה אליבא דתרי תנאי", אי נמי, "האי תנא סבירא ליה כפלוני בחדא", כלומר: ולא פלוני שנאה, ולא פלוני שנאה.


"משניות סותרות" - סתם רבי פעמים, ומפרק: "ורבי, היכי סתים הכאהכי, והכא הכי?" ומתרץ: "רבי מעיקרא סבר לה כפלוני, וסתמה, ומשנה ראשונה לא זזה ממקומה" - שאף על פי שחזר בו רבי, מאחר שפשטה ברוב התלמידים, לא היה יכולת לבטלה מבית המדרש ולשכחהה מפיהם, והניחו את שתיהן - והאחרונה עיקר, שחזר בו מהראשונה.


משנה מצינו שמדברת בדבר אחד, ואין בה לא איסור ולא היתר, וכן אין בה לא טריפה ולא כשירה.


במשנה, פעמים לא דייק תנא בשיעורא בדבר מועט וכן בענין התלוי בחשבון, לא דייק כזהיה הטעות לחומרא.


"שני כתובים המכחישים זה את זה, עד שיבוא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם" - מידה זו מפורשת בתורה, כדאמרינן: "כתוב אחד אומר: "וירד ה' על הר סיני", וכתוב אחד אומר: "כי מן השמים דברתי עמכם" - הכריע השלישי ביניהם: "מן השמים השמיעך אך קולו, ליסרך", וגו' - מלמד שהרכין הקב"ה שמי השמים על ראש ההר לדבר עמם מן השמים, ולא ששינה אותם מהויתם, אלא שהראה דמות האש של העליונים, שהשמים הוא אש ומים, והיה על ראש ההר לדבר מתוכו" - והיא ההרכנה שאמרו.
ולמדו רבותינו במקום אחר דלא בא השלישי להכריע כאותה ששנינו בסוטה: "כתוב אחד אומר: " "ומידותם מחוץ לעיר, את פאת קדמה - אלפיים באמה" וכתוב אחד אומר: "מקיר העיר וחוצה, אלף אמה" " והם הכריעו ביניהם מדעתם, ותרצו לפי ראיותם.
והא דקתני "עד שיבוא הכתוב השלישי, ויכריע", הכי קאמר: "שני כתובים המכחישים זה את זה, אי אתה רשאי לדחותן ולהחזיקן", בשיבוש, שלא תחזור לתרץ אותם, "עד שיבוא הכתוב השלישי, ויכריע ביניהם", ואז תעשה כפי ההכרעה אשר תראה.


וזהו מידת כיוצא בו במקום אחר, שדרש הלל לפני זקני בתירא, כלומר: האחד מסייע לחבירו, ומחזק טעמו. וזו אינה מידה ליחשב עם י"ג מידות, אלא לפי שהאחרות שדרש היו מידות דרש גם לזו עמהם. כל זה לשון הראב"ד, ז"ל. ע"כ


"שני כתובים המכחישים זה את זה, כיצד? - כתוב אחד אומר: "ויהי כל ישראל אלף אלפים ומאה אלף, ויהודה ארבע מאות אלף ושבעים אלף", וכתוב אחד אומר: "ויהי ישראל שמונה מאות אלף", וגו' "ואיש יהודה חמש מאות אלף" - נמצא ביניהם שלש מאות אלף, וגו', ושלש מאות אלף אלו, מה טיבן? - בא הכתוב השלישי והכריע ביניהן: "ובני ישראל למספרם", וגו' "לכל דבר המחלוקת הבאה והיוצאת, חדש בחדשו", וגו' - המחלוקת האחד - כ"ד אלף, וגו' -מלמד שאלו שלש מאות אלף היו כתובים בטומניות של מלכים, ולא היו צריכים להמנות. הא, כיצד? כ"ד אלף לי"ב חדש, הרי רפ"ח אלף, נשתיירו שם לנשיאי ישראל. הטילן הכתוב, וחזר וכללן.
זו המידה כאן לישוב המקרא לעיל בדרך חק ומשפט.


"שני כתובים הבאים כאחד, ומלמדים..." - פלוגתא היא בכולה גמרא: איכא מאן דאמר: "אין מלמדים!", ואיכא מאן דאמר: "מלמדים!" - אבל שלשה כתובים הבאים כאחד, לא, דמצי גמיר חד מחבריה בבנין אב, ומדאיצטריך למכתב תרוייהו, גלי לך קרא דדוקא הני, אבל אחריני לא. הילכך אין מלמדין פירוש לעלמא.
"ושנים, מלמדין" -סבירא ליה דאף על גב דאתיא חד מחבריה, מכל מקום מלתא דאתיא בבנין אב טרח וכתב לה קרא כמו שאמר בריש קדושין גבי "קל וחומר": "מלתא דאתיא חד מחבריה, טרח וכתב לה קרא, הילכך שפיר סבירא ליה דמלמדין; אבל ג' כתובים הבאים כאחד, דכל כי האי לא טרח וכתב לה קרא, לדברי הכל אין מלמדין, דודאי גלי לך קרא בהני תלת לאפוקי כוליהו אחרינא דעלמא." כך בכריתות, ויש בהליכות עולם דאין צורך, דאיזה משניהם יהיה מיותר וגמר מחבריה, אלא אפילו אחד לבד מיותר, והאחד צריך, ואין יכול ללמוד מחברו. אפילו הכי, שפיר חשיב "שני כתובים הבאים כאחד", דסוף סוף לכתוב הצריך, וליתיה חבריה מיניה, והכי מוכח בפרק ב' דקדושין.


"שיעורין, חציצין ומחיצין - הלכה למשה מסיני" - ושיעורין הלכתא נינהו, וסמכום אקרא "אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה, וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן; אֶרֶץ-זֵית שֶׁמֶן, וּדְבָשׁ." בעירובין ד', וסוכה ה', וברכות מ"א.

חטה - הנכנס לבית המנוגע, כליו טהורים עד שישהא כדי אכילת פרס.
פת חטים, ולא פת שעורין."
שעורה - עצם כשעורה מטמא מטמא במגע ובמשא.
גפן - כדי רביעית יין לנזיר.
תאינה - כגרוגרת להוצאת שבת.
רימון - כלי בעלי בתים, שיעורן כרימונים בנקביהם.
זית שמן - רוב שיעורין כזיתים.
דבש - ככותבת הגסה, ביום הכיפורים.
ויש עוד: כביצה - כגריס - כעדשה - כחרדל.
(כדי אכילת פרס = חצי כיכר של שלמונה ביצים. רש"י ברכות לה)


שיעורי מידות הארץ ומשקלים והמטבעות, ומשורת מידת הלח והיבש.
חשבון המטבעות:
המנה - ק' זוז, השקל;
ד' זוזין, הסלע, שפ"ר שעורה;
המעה, היא הגרה; י"ו גרעינים,
האיסר, ד' גרעינין;
הפרוטה - חצי גרעין.


מידת היבש:
האיפה, ג' סאין;
הסאה, ו' קבין;
הקב, ד' לוגין;
הלוג, ו' ביצים;
העומר לחלה - מ"ג ביצים, וחומש עשירית האיפה;
האיפה - תל"ב ביצים.


מדת הלח:
הבת - ג' סאין, כאיפה;
ההין - יב לוגין;
רבע ההין - ג' לוגין;
קורטוב - א' בשמינית מלוג;
החומר - מידת הלח והיבש, הוא הכור,
החומר - עשר איפות או ל' סאיה;
הלתך - חצי החומר.
אסתרא - פלגא דזוזא - דהיינו, סלע; והאי סלע הוי א' משמנה בסלע דאורייתא.


מידת קרקעות:
קנה המידה או החבל, ראוי של ג' אמה;
האמה - ו' טפחים;
הטפח - ד' אצבעות גודלים;
האמה של מקוה - חצי אצבע שוחקת על כ"ד אצבעות - הכל: מ"ד אלף קי"ח וג' שמיניות;
זרת האמור בתורה - חצי אמה של שישה טפחים, ולא של ה';
ככר של חול - שישים ליטרין;
ושל קודש - כפול היה.
משקל הכסף:
השקל - ש"כ שעורה, גרעינין;
הסלע - ארבע דינרין;
הדינר - ו' מעין;
המעה - ב' פונדיון;
הפונדיון - ב' איסרין;
האיסר - ח' פרוטות;
הפרוטה - חצי שעורה.


"אי שתיק תנא בחדא מכילתא, אפשר מהדר במכילתא אחריתי"
יש ללמוד מזה דכל דאשכחן תנא מוקשה מחבירו במשנה ושתיק, אין לומר דמדשתיק, הודה וקבל, אלא אף על גב דשתיק הכא אפשר דמהדר בדוכתא אחרינא. אי נמי, מהדר ולא חש הגמרא להזכירו, וסוגיית הגמרא בכל כי האי גוונא, הוא דאומר: "מאי מהדר ליה?", כגון: "שפיר קאמר רבי פלוני לרבי פלוני! ורבי פלוני המוקשה, מאי מהדר ומתרץ? - אמר לך רבי פלוני", וכו'.


Apresentação

מבוא הגמרא

א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | כ | ל | מ | נ | ס | ע | פ | צ | ק | ר | ת