Apresentação

מבוא הגמרא

א | ב | ג | ה | ו | ז | ח | ט | י | כ | ל | מ | נ | ס | ע | פ | צ | ק | ר | ש | ת

נתיב אות הדל"ת

"דאמרי תרוייהו" - כשאומר הגמרא "פלוני ופלוני דאמרי תרוייהו", בידוע שהוא בר-פלוגתיה כגון: "רב ושמואל דאמרי תרוייהו" - ובדבר הזה הושוו.


"דאתיא מדרשא, חביבא ליה, ואקדמיה!" - אורחיה דתנא למינקט ברישא מה דאתי מדרשא, ומקדימו משום דחביב ליה טפי, והדר מייתי מה דכתיב בהדיא בקרא.


"דברי תורה, מדברי קבלה לא ילפינן!" תורת משה קרויה 'תורה', לפי שנתנה לדורות, ושל נביאים לא מקרי אלא 'דברי קבלה' - שקבלו מרוח הקדש כל נבואה ונבואה לפי צורך השעה, והדור והמעשה.


הא דאמרינן בכולא גמרא: "דברי תורה, מדברי קבלה לא ילפינן!" - הני מילי עיקר הדין, אבל גילוי מלתא בעלמא, כלומר: לגלות שהפסוק מיירי, בהכי ילפינן.


"דברי תורה", משמע בשני פנים: משמע "דבר תורה" ממש, ומשמע "הלכה למשה מסיני".


"דברי הכל" - לפעמים נאמר דליכא מאן דפליג בזה, ולפעמים דלא קאמר "דברי הכל", אלא על אותן החולקים באותו דבר.
וכן כשאומר "דכולי עלמא", אורחא דגמרא דלא קאי אלא אהנהו דפליגי בענין זה.


"דברי נביאות" -כשאומר: "אין אלו [אלא] דברי נביאות", לא לשבח קאמר, אלא שאומר דבר בלא טעם.
אבל רש"י ותוספות, פרק "כיצד מעברין" , פירשו דהוי לשבח, אבל כי קאמר: "עשו דבריהם כדברי נביאות!", לא הוי לשבח. עד כאן.


"דבר שהיה בכלל, ויצא מן הכלל ללמד - לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כלו יצא!"
מדה זו בתורה, ללמד על עצמו ועל כללו, כענין שאמרו גבי הבערה: "לא תבערו אש" - הבערה, בכלל "לא תעשה כל מלאכה" היתה. ולמה יצאת? לחלק, כלומר: לענין חילוק מלאכות, שאם עשה הבערה עם שאר מלאכות בהעלם אחד, שחייב על "הבערה" בפני עצמה.
ומלמדה לאחרים: " - מה "הבערה", חייב בפני עצמה? אף הכל כן!" - בהך לא דריש ר"י לחלק במדה "דבר שהיה בכלל", אלא ללאו בעלמא, כלומר: להקל על ההבערה שאין חייב עליה סקילה כשאר מלאכות, ולא שחולק רבי יוסי על מדה זו, שהיא אחת מהי"ג, אלא לר' יוסי קרא אחרינא אית ליה לחילוק מלאכות, כדאיתא בשבת פרק "כלל גדול". - זהו הפירוש המחוור לבעל "הליכות עולם", וללמוד מזה, דהיכא דמוכח שאין לדרוש בדבר שהיה בכלל, שדורשין בדרשא אחרינא.


אך מצאנו זו המדה שאינה מלמדת לעצמה כלום, כאותה ששנינו: "והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים, וטמאתי עליו" - שלמים בכלל כל הקדשים היו. - למה יצאו? להקיש אליהן: "מה שלמים, קדשי מזבח? - אף כל קדשי מזבח! יצאו קדשי בדק הבית, שאין חייבים עליהם משום טומאה. ומייתי לה בפרק קמא דשבועות. ולמה אין דנין אותה בכלל ופרט? לומר: אין בכלל אלא מה שבפרט ועל השלמים יהיה הייב, ועל השאר יהיה פטור - הוא מפני שכלל ופרט המדובק בשתי פרשיות, לדברי הכל: אין דנין אותו בכלל ופרט.


"דבר שהיה בכלל, ויצא לטעון טעון אחר שהוא כעניינו, יצא להקל ולא להחמיר" - פירוש: טעון אחר שהוא כעניינו, שהוציאו הכתוב מן הכלל ועשה בו פרט אחד, והזכיר בו מקצת עניין הראשון, והניח מקצתו, כגון: שחין ומכוה, והלא בכלל כל הנגעים היו? פירוש: שחין ומכוה, פירש בהם כל הענין והניח מהם מחיה ושבוע שני, ומדה בתורה - הואיל ונזקק לפרש בהם דין הטומאה ועשה מהם פרט בפני עצמם, מה שהזכיר הזכיר, ומה שהניח הניח, ואינן טעונין אלא מה שנתפרש בהם.
ראה ויקרא יג.
וזו "להקל ולא להחמיר", שלא יהיו טוענין מה שלא נאמר בהם - ולא היה צריך לומר "ולא להחמיר", דממילא משמע; אבל משום דקא בעי למימר במידה שלאחריה "יצא להקל ולהחמיר", קאמר נמי בהא "ולא להחמיר", ואף על גב דלא צריך.


"דבר שהיה בכלל, ויצא לטעון טעון אחר שלא כעניינו, יצא להקל ולהחמיר" - פירוש: להקל, שמקילין בו מן הדין הראשון, ומחמרין, לתת עליו הדין שנתפרש בו, כגון: "ראש וזקן". והלא "ראש וזקן" בכלל עור ובשר היו, וכשיצאו ליטעון טעון אחר שלא כעניינו - פירוש: בטומאת נתק, שאינה מטומאת שאר מראות - יצאו להקל ולהחמיר. להקל, שלא ידונו בשער לבן, שהוא סימן טומאה בשאר נגעים - ולהחמיר, שידונו בשער צהוב, שנחפרש בהם בנתקים.
ראה ויקרא יג.


דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר חדש אי אתה יכול להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב לכללו בפירש.
פרוש: דבר חדש שסותר את כולו, אבל תוספת שניתוסף בו, שאינו בכללו, לא מקרי "דבר חדש", כדתניא בפרק קמא דיבמות: "כיצד? - 'ושחט את הכבש במקום אשר ישחט את החטאת, כי כחטאת, האשם', שאין תלמוד לומר "כחטאת האשם", ומה תלמוד לומר? - לפי שיצא מצורע מכלל!" -
פירוש "מכלל" - שאר אשמות, לידון בדבר חדש בבהן, יד ורגל. היה יכול לומר דאינו טעון מתן דמים ואימורים על גבי המזבח, אף האשם כן.
ומדאיקרי "דבר חדש" בהן, יד ורגל ולא נסכים, שאשם מצורע טעון, ושאר אשמות אינן טעונים, משמע דלא מקרי "דבר חדש", אלא כשסותר את הכלל, כגון בוהן ויד, ששאר כל האשמות כל הדם למזבח, ואשם מצורע, ניתן ממנו לבהנות. אבל "נסכים", אינו סותר הכלל, אלא תוספת בעלמא הוא שנתוסף באשם מצורע על שאר אשמות.
והינו, דאיכא בין מידת "דבר חדש" למידת "יצא ללמד על הכלל", כי הך דיצא ללמד לא הוי דבר סותר את הכלל, כי הך דדבר חדש.


ויש מחלוקת במידת "דבר חדש", בזבחים פרק "איזהו מקומן", איכא מאן דאמר דאי לא הדריה לכלליה, לא גמריה אהדדי; לא איהו מכלליה, ולא כלליה מיניה. ואיכא מאן דאמר דאיהו בלבד הוא דלא גמר מכלליה, אבל כלליה גמר מיניה. פירוש: כל דבר שיש בו זולת החידוש הסותר.
ואם כן, מה בין מידה זו למידת "יצא לטעון טוען אחר שלא כענינו"? - שהרי אין דנין בשתיהן, אלא מה שנתפרש בשתיהן שם, אלא אם כן החזירם לכללם.
אומר הרב א' בר דודאי: "כן הוא, שהדין שלהם אחד, אלא שיש בזו יתרון על הראשונה שהזכרנו, כי הראשונה יצא לטעון טעון אחר שלא כעינינו בענין טומאת נתקים, שאינה מענין הנגעים הראשונים כלל, ומן הדין, אין לדון בהם, מדיני הראשונים כלום, אלא אם כן נתפרש בהם, אבל המידה זו באה ללמד שאף על פי השענין הזה כענין הראשון, כגון: אשם מצורע, שהוא קדשי קדשים כשאר אשמות, וטעון שחיטת צפון, כמותם - אפילו הכי - הואיל ונתחדש בו דבר אחר, אין לך בו אלא משעת חידושו ואילך, עד שיחזור לכללו בפירוש, ואף על פי שהיינו יכולין ללמוד הראשונה מזו, שהיא מחדשת יותר.
מכל מקום, כיון שיש בניהם מעלה, חשבו אות שתי מידות אלו." זה לשונו.


"דבר הלמד מענינו, ודבר הלמד מסופו"
פרוש "למד מענינו":
כל דבר סתום שאינו מפורש בתורה, שנלמוד מענין המפורש לה, כדתניא במכילתא: " "לא תגנוב!" - אזהרה לגונב נפשות, או אינו, אלא גונב ממון? אמרת: שלש מצות אמורות בענין, שתיהן - מפורשות: "לא תרצח", ו"לא תנאף", במיתת בית דין, אף "לא תגנוב" - במיתת בית דין!" - ונלמד סתומה ממפורשת, במה הענין מדבר.


"ודבר הלמד מסופו"
פירוש: מהענין עצמו, יפשוט הוא - וכיצד?
"ונתתי נגע צרעת, בבית ארץ אחוזתכם...!" משמע: בית שיש בו אבנים, ועפר, ועצים, או שאינם בו?
כשהוא אומר: "...ונתץ את הבית, את עציו ואת אבניו..." - למד שאין בית מטמא בנגעים, עד שיהיו בו אבנים, ועפר ועצים. על כן, "כל דבר שהיה", וכו', "ודבר", וכו'.


"דבר שנוי" - כיצד?
אר"י בר חנינא מ"ב שנה היה הרעב ראוי לבוא במצרים, שכן פרעה רואה ז' פרות וז' שיבלים, י"ד, וז' פרות וז' שבלים, כ"ח, ויוסף אמר ז' פרות וז' שבלים, הרי מ"ב - וכיון שירד יעקב, לא היה הרעב אלא שנתים.


"דבר שבא ללמד, ונמצא למד" - כיצד?
"...קולה, כנחש ילך..." - לא מצאנו בנחש שילך קולו מסוף העולם ועד סופו! - "מלמד ששבשעה שאמר הקב"ה" "...על גחונך, תלך...", ירדו מלאכי השרת וקצרו ידיו ורגליו, והיה קולו הולך מסוף העולם, וכו'".


"דבר גדול, שהוא נתלה בקטן ממנו" - כיצד?
יערף כמטר, לקחי..." - וכי הגשמים גדולים מן התורה, שהיא נתלית בהם? - אלא לפי שהם מרוים את הכל, וכדי לשכך את האוזן, כדרך שהיא שומעת.


"דבר מיוחד במקומו" - כיצד?
"ותידור גדר, ותאמר: "ה' צבאות, אם ראה תראה למה נתיחד כאן השם הזה..." - אמרה חנה לפני הקב"ה: "רבונו של עולם, שני עולמות בראת, אם מן התחתונים אני, אהיה פרה ורבה, ואם מן העליונים אני, אחיה בחיים, ולא אמות!"


"דבר שאינו מתפרש במקומו, ומתפרש במקום אחר" - כיצד?
"ויטע ה' אלהים , גן בעדן, ויצמח, וגו'" - שמענו שדם הקב"ה את האדם בגן, וברא בו כל מיני מאכל ומגדים, אבל לא שמענו שבנה חופות של זהב ושל אבנים טובות ומרגליות. והיכן שמענו? - כשהוא אומר לחירם מלך צור: "בגן עדן אלהים הית כל אבן יקרה מסוכתך, וגו'" - שמר לו: "שמא אדם הראשון אתה, שעשיתי לו את כל הכבוד הזה!?"


"דבר שנאמר במקצת, והוא נוהג בכל"
ומפני מה נאמר במקום ההוא? - מפני שדבר הכתוב בהוה. כיצד? - "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו..." - אין לי אלא בשדה, בעיר, מנין?
ת"ל: "...וטרפה לא תאכלו..." - אם כן, למה נאמר "בשדה"? אלא דבר הכתוב בהוה, שדרך הבהמות לטרף בשדה יותר מבעיר.


"דבר שנאמר בזה, והוא הדין לחברו" - כיצד?
"אור, זרוע לצדיק; ולישרי לב, שמחה!" אי אפשר לומר שיש לצדיקים אור בלא שמחה, ולישרי לב שמחה בלא אור - אלא אור לצדיקים, וה"ה שמחה; שמחה לישרים, וה"ה אור. מאמימתי דנין אותו בכך? - משישתוה לשניהם כאחד.


"דבר שנאמר בזה, ואינו ענין לו, והוא ענין לחברו" - מאימתי הוא ענין?
מכשיצטרך לו. כיצד? "וזאת ליהודה: שמע, ה', קול יהודה..." - תנהו עניו לשמעון, שהרי שמעון צריך לו יותר מיהודה. מנין? מראובן: כיון שברך משה את ראובן, וזאת ליהודה - משמע לשמעון.
מצינו בגמרא מה לחובל בחבירו, שכן הותר מכללו. עיין באות מ'.


"דבר שהוקש לשתי מרות, ואתה נותן לו כח יפה שבשתיהן." - כיצד?
"צדיק, כתמר יפרח;..." - יכול, כשם שהתמר אין לו צל, ואין עושין ממנו כלים, כך צדיקים? תלמוד לומר: "כארז..." - מה ארז, אינו עוזה פירות, כך צדיק? תלמוד לומר: "כתמר..." - ועושה פרי.


"דבר שחבירו מוכיח עליו" - כיצד?
"מתן בסתר, יכפה אף, וכו'" - כיוצא בו: "אני - ה' הוא שמי, וכבודי - לאחר לא אתן, ותהילתי, לפסילים." - משמע "ולא תהילתי".


"דבר שהוא מוכיח על חבירו" - כיצד?
קול ה' יחיל מדבר, יחיל ה' מדבר קדש!" - וכי מדבר קדש חל לבדו?! והלאכל המדברות חלו? אם כן, למה נאמר "קדש"? - מפני שהוא התקיף שבהם. וזכר לדבר, "ותשב בקדש..."
וכן, למה נאמר איילות? מפני שהן קלות בריצה, וראישה לדבר: "משוה רגלי כאילות..."


"דבר שהיה בכלל, ויצא מן הכלל ללמד על עצמו" - כיצד?
"וישלח יהושע בן נון: "ראו את הארץ, ואת יריחו"..." ויריחו, בכלל הארץ היתה, ולמה יצתה מן הכלל? - ללמד שהיא שקולה כנגד כל הארץ!


"דבר שהיה בכלל, ויצא מן הכלל ללמד על חבירו" - כיצד?
"ולא תקחו כופר, לנפש רוצח!" - והלא הריגת רוצח בכלל כל העונשין היתה, שנאמר: "כאשר עשה, כן, יעשה לו!" ?! ולמה יצאה? - ללמד על שאר עונשין!
ומה היא מלמדת עליהן? לרוצח, אין לוקחין כופר; אבל לוקחין לשן ועין, ולשאר חבלות.


"דברי תורה כלשון בני אדם" איכא מאן דאית ליה הכי, ולא דרשינן "כפולות", ואית מאן דלית ליה הכי, ודרשינן כפולות.


ואם רבי שמעון אית ליה "דברה תורה כלשון בני אדם", ואיהו גופיה דריש: "עזוב תעזוב", ו"הקם תקים", אמר ר"י דכי קאמר "דברה תורה כלשון בני אדם", היינו דוקא כשיש הוכחא בפסוק שלא לדרוש הכפולות, אבל כשאין הוכחה מתוך הכתוב, דרשינן הכפולות, ולא אמרינן: "דברה תורה וכו'".


"דבר שאינו מתכוין" - עיין "מלאכה שאינה צריכא לגופה", באות מם.


"דבר הלמד, אם חוזר ומלמד" - יש ג' חלקים:
א - אין מלמדין כלל;
ב - מהו אם מלמדים;
ג - דודאי מלמדין.
והביאם בעל "ספר כריתות" ובאו בפרק "איזהו מקומן", דף נ'.


דבר הלמד בהיקש, אינו חוזר ומלמד בהיקש, ומהו ב"גזרה שוה", וב"בנין אב", וחוזר בקל וחומר.


דבר הלמד בגזרה שוה מהו בהיקש, ובבנין אב, וחוזר בג"ש וק"ו, ובהקש חוזר.


דבר הלמד בקל וחומר, מהו בבנין אב, וחוזר בגזרה שוה וקל וחומר, בבנין אב.


דבר הלמד בבנין אב מהו בהיקש, בג"ש, בק"ו, ובבנין אב, וחוזר בהקש, בגזרה שוה, בקל וחומר ובבנין אב.


דון מינה ומינה, או אוקי בתרא -
עיין באות ג' - גזרה שוה.


דורות החכמים - תנאים ואמוראים:
תמצא באות א' "אמוראים", ובאות "ת", "תנאים".


דורשין מ"מעל" מ"כנגד" בהגדה, וגימטריה ונוטריקון, ג"כ באגדה, עיין באות מ', "מנין שדורשין".


"דורשין תחלות"
פלוגתא דתנאי, איכא דאמרי: "אין דורשין תחלות", איכא דאמרי: "דורשין"; פירוש: תחלות המקרא הראשון, דאמרינן לגופיה, איצטריך, ולא לדרשא, כגון בריש סנהדרין: "ונקרב בעל הבית, וגו'" - הרי כאן ג' פעמים "אלהים".
ואיכא למידרשינהו כולהו התם למניינא, ואסקי דאין דורשין תחלות, כלומר, המקרא הראשון :


"דורשי רשומות"
פירש רש"י ז"ל בפרק "חלק": "פסוקים דכתוב 'ואת' הרשום":


"דרך קצרה" - כיצד?
"ואהיה מאהל, אל אהל, וממשכן..." - צריך היה לומר: "וממשכן, אל משכן", אלא שדבר הכתוב דרך קצרה. מאימתי נידון הדבר בקצרת? משיצטרך הענין לו ודאי:


דרך התלמוד לסדר יחד מאמרים מחכם אחד, אף על גב דלא שייכי אהדדי. ועיין באות [מ'] "מימרות".


דרך הברייתות למדרש מחד קרא כמה דרשות, אף על גב דלא נפקא ליה מהך קרא אלא חדא, ואידך, מקרא אחרינא נפקי, אלא אגב ריהטא, דריש כולהו מחד קרא.


Apresentação

מבוא הגמרא

א | ב | ג | ה | ו | ז | ח | ט | י | כ | ל | מ | נ | ס | ע | פ | צ | ק | ר | ש | ת