"חדא דשמעינן מניה תרתי קא בעו מניה" -
זה דרך האמורא למבעי בעיא חדא דשמעינן
מינה תרתי לפי תשובת המשיב, ובאופן אחר היה יכול לשאול.
"חדא ועוד" - קאמר פ' כל המנחות צ"ה שמצינו שהברייתא מפרשא
טעמא דמלתא.
"חידוש הוא, ומחידוש לא ילפינן!" -
כדאיתא פ' "אלו עוברין, דף מ"ה":
"בשר בחלב חידוש הוא, ומחידוש לא ילפינן!"
וכן פרק קמא דמכות, דף ד': "קנס חידוש הוא, ומחידוש לא ילפינן לממונא!"
כינויי
החכמים - תנאים ואמוראים אשר לא נקבו בשמות:
כשאמר "אחרים אומרים" - הוא רבי מאיר. וכן כשאומר: "יש אומרים",
הוא ר' נתן. והעלו להם אלו השמות משום מעשה שהיה בסוף הוריות.
ואם נמצא דפליגי "אחרים" ור' מאיר,
הוא כשהיה ר' מאיר אומר בשם אלישע בן אבויה, שנקרא "אחר".
אז אומר בשם "אחרים" (בקומות משונים).
והתוספות כתבו: "הך 'אחרים', אין זה רבי מאיר..."
והכי נמי, איכא טובא "יש אומרים" דאינו ר' נתן
(בתרא ט"ו שם, ל"ו
"המוכר", צ"ג)
כל מקום שאתה מוצא "משום ר' ישמעאל אמר תלמיד אחד לפני ר' עקיבא",
מוכח בעירובין שהוא רבי מאיר, ששמש את שניהם בישיבה.
כל היכא דאיכא:
(בפ"ק דשנהדרין דף י"ז)
"הדנין לפני חכמים" -
הם: שמעון בן עזאי, ושמעון בן זומא, וחנן המצרי,
וחנניה.
"רבותינו שבארץ ישראל" - רבי אחא.
"רבותינו שבבבל" - רב ושמואל.
"למדים לפני חכמים" - לוי מרבי.
"דייני גולה" - קרנא.
"דייני ארץ ישראל" - ר' אמי ור' אסי.
"דייני דסורא" - רב הונא ורב יצחק.
"דייני דפומבדיתא" - רב ושמואל.
"דייני דנהרדעא" - רב אחא בר מניומי.
"סבי דסורא" - רב הונא ורב חסדא.
"סבי דפומבדיתא" - עינא ואבימי בני רחבה.
"אמוראי דפומבדיתא" - רבה ורב יוסף.
"אמוראי דנהרדעא" - רב חמא.
"אמרי בבי רב" - רב המנונא.
"אמרי במערבא" - רבי ירמיה.
"אמרו עליו במערבא" - רבי חנינא.
"שלחו מתם" - רבי אליעזר. (ביצה דף ב')
"סיני הוא" - רב יוסף, שהיה בקי.
"ועוקר הרים" - רבה חבירו, שהיה חריף (הוריות י"ג).
"קטינא חריך שקי", הוא רבי זירא, שהיה איש קצר, ופעם נחרכו שוקיו (הפועלים, פ"ה)
"רבא" - חברו של אביי, ב"אלף", בלי דגשות ה"בית"
"רבה" - חברו של רב יוסף, ב"הא" - בדגשות ה"בית".
והוא רבו של אביי ושל רבא, ונקרא "אביי" שלא שלא שלרותו בשם אביו, שהיה "רבה בר נחמני". וי"א דעיקר שמו "אביי", ונקרא "נחמני" על שם שגדלו "רבה בר נחמני", שהיה יתום ולמדו תורה. (הוריות י"ג ברש"י, ור"ת: "אשר בך ירחם יתום.")
"רבה בר אחוה דרבי חייא" - דאיהו בר אחתיה דרבי חייא, כדאיתא פ"ק דפסחים. ועיקר שו "אבא" (ראשית הגז קל"ז, ורש"י; ופרק שלשה שאכלו מ"ז, ותוספות פרק חזקת נ"ח).
ותלמידיו קורין לו "רב", ורבי חייא קורא לו "בר פחתי", כלומר: "בן נשיא", והיה קורא לו לרבי חייא "חביבי" (פרק השוחט, ל"ב), כלומר: "יקירי ואוהבי", או "דודי".
"שמואל" - היו קורין לו "אריוך", על שם שהלכה כמותו בדיני, ו"אריוך" מלך היה, ו"דינא דמלכותא, דינא".
אי נמי, משום דכתיב: "אריך, מלך אלסר" - כלומר: היה מלך בכולהו מילי, אלא באיסור, דלית הלכתא כותיה.
וכן קורין לו "שבור מלכא" (חכמת רב ב"אלו טריפות" פ"ד, ו"ראשית הגז" ק', ושל שמואל פ' אלו טריפות, נ"ט).
ושמואל היה רגיל לקרוא לרב יהודה "תלמיד שיננא", רוצה לומר: "חכם מחודד".
"קהילא קדישא", הם:
רבי שמעון בן מנסיא, ורבי יוסי בן משולם ("מקום שנהגו" כ"ד, ופרק ד' כתובות, מ"ג), שהיו משלימים ימותם שליש בתורה, שליש בתפילה, שליש במלאכה.
"בנן של קדושים", הוא ר' מנחם בר סימון,
(פרק "כל כתבי", דף קי"ח) דלא הוה מסתכל אפילו בצורה דזוז.
"רבי יהודה הנשיא" - הוא רבינו הקדוש, שחיבר המשנה.
ויאכא אחרינא, "ר' יהודה נשיאה", ואמורא היה.
כל "רב" ו"מר", מבבל; וכל "רבי", מארץ ישראל,
לפי שבארץ ישראל היו סומכים לדון
דיני דיני קנסות.
וזה שתמצא בהרבה מקומות "רב זירא" ו"רבי זירא" - שקודם שעלה לארץ ישראל
נקרא "רב", ואחר שעלה ונסמך, נקרא "רבי זירא".
ולא מצינו מחכמי המזנה מי שנקרא "רב" ו"מר".
"רב מרי בר רחל" - ["רחל"] בת שמואל הייתה, ונשבית, ונישאת [ל]נכרי, ונתגייר
ושמיה "איסור גיורא", ורב מארי הורתו שלא בקדושה היתה, ויחסוהו על שם אמו משום כבודו.
"תקנה" סתם, היא תקנת עזרא.
(סתם ר"ג במשנה, לרש"י: בן ר"י; ולתוספות, "דיבנה", חבר חבר לרבי יהושע.
- חולין ו')
כל "פלוני ופלוני" סתם, וסתם מתניתין, וכו' - עיין בערך
"סתם", באות ס'.
"חסורי מחסרא, והכי קתני" -
אומר התלמוד כשמגיה המשנה ומוסיף בה דברים,
ודוקא יכול להוסיף משום דאדם טועה בגירסא לחסר דבר על ידי שכחה, אבל להחליף דבר בהפכו, לא.