|
|
|
"תא שמע" - בכוליה תלמודא, בין להקשות בין לפשוט. וכן מצינו "תא שמע" לא ממשנה ולא מברייתא, אלא ממימרא בנזיר, פרק "שלשה מינין".
"תברא" - עיין באות ק' "קשיא" , במשנה וברייתא.
"תיובתא" ו"קשיא", יש חילוק בין זה לזה. כדאקשינן ליה ממימרא, אמרינן בלשון "קשיא", וכדאקשי ליה ממשנה או ברייתא, אומר: "תיובתא".
"תנינא להא דתנו רבנן" - פירוש: ששנינו במשנה "סעד וסיוע" להא דתנו רבנן בברייתא, ונפקא מינה שאותה הברייתא עיקר, והלכה כמותה אחר שיש סמך מן המשנה.
"תנן התם" - רוצה לומר, "במסכתא אחרת". ונמצא "תנן התם" מהפרק עצמו - פ"ה דפסחים - ויש נוסהאות דלא גרסי אלא "תנן" גרידא.
"תני תנא קמיה דרבא", וכן הרבה בתלמוד רוצה לומר: "תנא בכאן אמורא, על שם שקבל האי מתניתין מרבו, ובא וספרה" - שהברייתות לא היו שגורות בפי הכל, כנודע. כדאמינן בעלמא: "פלוני אתא, ואייתי מתניתא בידיה."
"תנא" או "ותני עלה", היא התוספתא שניתוספה על המשנה.
"תניא" ו"תנו רבנן" - ברייתא היא (תנן הוא משנה).
"תני פלוני בשאר ספרי דבי רב" - היינו ספר במדבר מן "וישלחו מן המחנה" עד סוף הספר - וספרי דרב גופיה, היינו תורת כהנים - ספר ויקרא.
"תנן סתמא" דלא כפלוני דחיקא ליה מלתא לתלמודא דתני רבי סתמא דלא ככלי עלמא והכי קאמר לימא תנן סתמא דלו כפלוני ואתיא מתניתין דלא ככולי עלמא .
"תנא תונא" רוצה לומר: "תנא דידן סיעתא לדידי", וכן פירש"י .
"תניא כותיה דפלוני" - ממילא הויא תיובתא דבר פלוגתיה, ואין דרך להרשות לו שוב מאותה ברייתא.
"תנא הוא ופליג" - אמרינן גבי רב ור' חייא. ופשיטא שאינם תנאים, שלא הוזכרו לא במשנה, ולא בברייתא. אלא רוצה לומר שהם "חשובים כמו תנאים", ויכולים לחלוק על משנה וברייתא. וזה, אינו מתרץ אלא מתוך דוחק גדול, שאינו מוצא תירוץ אחר.
"תנא ושייר" - דרך המשנה וברייתא דתני מילי טובא ושייר, דוקא טפי מחד, אבל חד לא משייר. והיכא דקתני "מניינא" או "אלו", מוכח בכמה דוכתי דלא אמרינן "תנא ושייר", ומיהו איכא שאומר "תנא ושייר", אף על גב דקתני "אלו", וזה היכא דאיכא עניינים רבים. וכן גבי "מניינא", יש ד"תנא ושייר" ויעויין בתוספות פ"ק דקרושין. וכל היכא דקתני "אין בין זה לזה אלא כך וכך", לא שייך לומר "תנא ושייר", דודאי "דוקא" קתני. ואם תמצא מקום שאומר "כן ושייר", קתני לה: "אין! בין אגב גררא דשאר; אין! בין דסמיך ליה!" - וקתני בהדיא.
"תני, והדר מפרש" - כלומר: אומר שני דברים, והאחד פירוש הראשון. ואפילו מפרק לפרק תני דבר, והדר מפרש אותו.
תני דבר שהסיפא אתיא לה מדיוקא דרישא, ואפילו הכי ניחא ליה למתני דבר וחילופו, ואף על גב דידעינן לפרש חילופו מדיוקא.
תני המשנה והברייתא כמה מילי בהדי הדדי ב"אגב", כלומר: "אגב דתני הני, תני הני" ואף על גב דלא צריך." וכן תני "סיפא, דומיא דרישא", אי נמי "רישא, דמיא דסיפא", ואף על פי שהיה יכול לומר ביותר חידוש, אפילו הכי איירי דתנא רישא הכי, תנא סיפא נמי הכי, וכן איפכא, איידי דקא בעי למתני סיפא הכי, תנא רישא נמי הכי.
תלמידים חולקים על רבם, והתלמידים נזכרו בתחלה לפני רבם, כגון: "בית שמאי אומרים...", ואחר כך: "שמאי אומר..." - והטעם, שהתלמידים קבלו כך מרבם תחלה בילדותו, ושוב חזר בו בזקנותו. ואפילו הכי, משנה ראשונה לו זזה ממקומה.
תנאי במשנה מצינו דלא פליגי, אלא תנא בתרא לפרושי טעמא דתנא קמא קאתי.
תנאים - היכא דאיכא מחלוקת תנאים ולא מסיים בהדיא במשנה במאי פליגי, מסתמא תנא בתרא מחמיר טפי, ויש לחלק דדוקא שני תנאים, אבל שלשה תנאים, לא מסיימא מילתא אי תנא בתרא לטפויי על תנא קמא קאתי, או על האמצעי דסמיך ליה - ועל כיוצא מקשה בגמרא: "חכמים, היינו תנא קמא..." - ומשני: "איכא בינייהו דפלוני, ולא מסיימי..." פירוש: "אינו ניכר מי האוסר ומי המתיר, ואולי אם האמצעי מחמיר טפי בהדיא, מסתמא תנא בתרא אתנא קמא אתא לטפוייו", ומסיימי.
"תנאים" הם חכמי המשנה. מי הרב ומי התלמיד, דור אחר דור - (וכנויי החכמים באות כ' או ח' - ) ועוד כל תנא ובר פלוגתיה ומי ומי הלכה כמותו - (וכללי פסקי ההלכה באות כ' : ובסתס באות ס' - :)
א - שמעון הצדיק משירי כנסת הגדולה ובית דינו של עזרא הסופר הכהן - הגי, זכריה, מלאכי, זרובבל, מרדכי בלשן - שריה, רעליה, מספר, בגוי, רחום, בענה, נחמיה, בן חכליה, יהושע בן יהוצדק, וגם חנניה, מישאל, ועזריה (דניאל). ושמעון הצדיק היה שמו עדוא בן יהושע בן יהוצדק.
ב - אנטיגנוס איש סוכו, ורבי אלעזר בן חרסום (צדוק ובייתוס, שני תלמידי אגטיגנוס היו, ויצאו לתרבות רעה).
ג - יוסי בן יועזר איש צרידה, ויוסי בן יוחנן איש ירושלם. רבי אלעזר כהן גדול, ששלחו ע"ב זקנים לתלמי המלך, להעתיק התורה. ראשונים מן הזוגות נשיאים היו; שְׁנִיים, אבות בית דין - ומחלוקת ראשונה שחלקו, על הסמיכה - חגיגה י"ז. משרבו תלמידי שמאי והלל נתרבו מחלוקות בישראל תוספות שם.
ד - יהושע בן פרחיה ונתאי נארבלי. יוחנן בן מתתיה כהן גדול חשמונאי ובניו.
ה - יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח - אח אשת ינאי. ברכות מ"ח ובקדושין ס"ו. חוני המעגל והוריד גשמים - תענית פ"ג וכן נקדימון בן גוריון - שם ריש פרקא.
ו - שמעיה ואבטליון, עקביא בן מהללאל. שמעיה ואבטליון גרי הצדק היו מבני בניו של סנחריב.
ז - הלל ושמאי, רבי יהודה בן בתירא ונחוניא בן הקנה. מנחם, יונתן בן עוזיאל, בבא בן בוטא, רבי פנחס, רבי יוחנן בן בג בג (הוא בן הי הי - עיין תוספות בחגיגה פ"א דף ט' ) רבי יוחנן החורני, חנניה בן חזקיה.
ח - רבן גמליאל הזקן ונחום הלבלר. ר' חנינא בן דוסא, והוא שיצא עליו בת קול.
ט - רבן שמעון בן גמליאל, ורבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול. רבן שמעון השני בן רבן גמליאל הזקן הנשיא, והוא ראשון לעשרה הרוגי מלכות. ויש דעות אחרות בדרך זה. ולהרמב"ם: רבן שמעון בן הלל (הזקן הנשיא )חברו של רבי יוחנן ואביו של רבן גמליאל הזקן (חברו של רבי אליעזר בן הורקנוס), אחריו רבן שמעון בנו (ורבן גמליאל ) ורבי יהודה הנשיא.
י - רבן יוחנן בן זכאי (בימיו נחרב הבית שני. וגלו סנהדרין מירושלים ליבנה מ' שנה קודם חורבן הבית.) ורבי אליעזר בן יעקב, משנתו קב ונקי.
יא - רבי אליעזר בן הורקנוס הוא רבי אליעזר הגדול; ורבי יהושע בן חנניה, ורבי אלעזר בן ערך. ורבי יוסי הכהן ורבי שמעון בן נתנאל. רבי אליעזר הקליר, יש אומרים שהוא בן חורקנוס, ויש אומרים: רבי אלעזר בר רבי שמעון בן יוחאי, בדור אחר. (ורבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול).
יב - ר' טרפון ורבי עקיבא ורבי אלעזר בן עזריה (הכהן, עשירי לעזרא - ברכות כ"ג:) ורבי שמעון בן אלעזר, ורבי יוחנן בן נורי, רבי אליעזר המודעי, רבי ישמעאל די"ג מדות. רבי יהושע בן קרחה, יש אומרים בן רבי עקיבה (שהיה קרח) יוסף אביו של רבי עקיבא גר צדק היה. רבי אלעזר בן חסמא רבי יוחנן בן גודגדא, יהודה בן תימא, אונקלוס הגר, עקילס הגר : (אלישע בן אבויה נקרא אלישע אחר).
יג - רבי מאיר, ורבי יהודה ורבי יוסי ורבן שמעון . ורבי נחמיה ורבי אלעזר בן שמוע ורבי יוחנן הסנדלר ושמעון בן עזאי ורבי חנניה בן תרדיון ( אשתו של רבי מאיר ברוריה בת רבי חנניה בן תרדיון) רבי יהודה בר אלעאי, ורבי שמעון בן יוחאי, רבי פינחס בן יאירי רבי יוסי בר חלפתא דציפורי, רבי נתן הבבלי, רבי אלעזר בר רבי יוסי הגלילי: (בן זומא הוא רבי שמעון בן זומא).
יד - רבי יהודה הנשיא הוא רבינו הקדוש בן רבן שמעון בן גמליאל. ורבי ישמעאל, בנו של רבי יוסי הגלילי. בבית דינו של רבינו הקדוש: שמעון וגמליאל בניו, רבי אפס, רבי חנינא בר חמא, רבי חייא ורב, רבי ינאי בר קפרא, שמואל רבי יוחנן, רבי השעיא רבא :ורבי יהודה הוא רבי שחבר המשניות. ואחרי התנאים היו האמוראים - עיין באות א' - וגם תראה עוד באות ס' "סתם מתניתין" - ובערך חכמים : וחברו חכמי המשנה חבורים אחרים תמצאם בסוף האמוראים חכמי הגמרא.
רבי מאיר ורבי, יהודה הלכה כרבי יהודה.
רבי יהודה ורבי יוסי, הלכה כרבי יוסי.
ואין צריך לומר: רבי מאיר ורבי יוסי, שהלכה כרבי יוסי. (פרק מי שהוציאוהו) והטעם שאין הלכה כרבי מאיר, אמרו בערובין.
אך קיימא לן דהלכה כרבי מאיר בגזרותיו, פירוש: גזרות וחומרות שהוא מחמיר על דברי תורה. ודוקא לגזרותיו (פר' אע"פי בכתובות), אבל קנסותיו לא אמרינן "הלכה כרבי מאיר".
רבי
יוסי ורבי שמעון, הלכה כרבי יוסי ,
דמקום רבי יהודה ליתיה, במקום רבי
יוסי מי בעיא?
ואיבעיא להו: רבי מאיר ורבי שמעון מאי? תיקו! (פרק "המקבל"). הילכך, הלכה כדברי המחמיר בשניהם.
רבי נחמיה ורבי יוסי, הלכה כרבי יוסי.
רבי יהודה ורבי נחמיה, הלכה כרבי נחמיה.
רבי אליעזר ורבי יהושע, הלכה כרבי יהושע, (שם) ואפילו מחבריו. וטעות סופר בהליכות עולם שכתב הלכה כרבי אליעזר (בעל יבין שמועה שמועה, הג"ה)
רבי יהושע ורבן גמליאל, הלכה כרבן גמליאל (שם).
הלכה כרבי עקיבא מחברו, ולא מחביריו (נידה פ"א - חולק עם רבי אליעזר).
הלכה כרבי אליעזר בן יעקב, דמשנתו קב ונקי. (חולק עם רבי יהודה).
הלכה כדברי המיקל בעירובין (סוף פרק המקבל בפירוש רש"י וכן באבל), ואפילו יחיד אצל רבים.
רבי ורבי אליעזר, הלכה כרבי (פרק מי שהוציאוהו).
רבי ורבי יוסי הלכה כרבי.
רבי ורבי יהודה, הלכה כרבי.
( רבי מאיר ורבן שמעון בן גגמליאל, הלכה ברשמעון בן גמליאל.
"תסתיים": כל תסתיים בא להוכיח מה דלא ידעינן עד השתא, וזה כשבא בגמרא "חד אמר..., וחד אמר..." - ולא מסיימי. קאמר "תסתיים", דפלוני הוא דאמר הא מכח מימרא אחרת נמצאת לאחד מהם. ובפרק "המניח", גבי פלונתא דרבי אלעזר ור' יוחנן: "תסתיים", ולא נשאר, כן המסקנא.
"תקון סופרים" הוא זה ר"ל שהחכמים דקדקו ומצאו לפי ענין כל אחד ואחד מן הכתובים ההם שעקר הכוונה לא היתה כמו שנראה אלא כוונה אחרת ולא היה לו לכתוב כן אלא כן כמו ואברהם עודנו עומד וה' עודנו עומד היה לו לומר אלא מה שכינה הכתוב הם דקדקי בו ואין הכונה חלילה שהוסיפו או היתירו על מה שכתוב בתורה אפי' אות אחת. תקון סופרים י"ח דברים ויש עיטור סופרים הלכה למשה מסיני.
"תרי תנאי" אליבא דפלוני, רוצה לומר דחד אמר: "הכי אמר מר!", וחד: "הכי אמר מר, ולא כמותך!" וכן מצינו גם כן: "הני אמודאי, אליבא דפלוני!"
"תרתי" כשמקשה התלמוד ואומר תרתי ר"ל היכי תני תרי מילי דסתרן וקשיין והדדי ויש מקומקות דלא סתרן אבל נגען ודמיין אהדדי ומקשה דחד מינייהו כני ולמה תרייהו:
"תרי"ג מצות" נאמרו למשה בסיני (כמנין תורה ואנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום - )רמ"ח עשה כנגד אבריו של אדם - שם"ה לא תעשה כמנין ימות החמה - המקיימן מתקיין גופו כל השנה - והנפש החוטאת היא תמות: כל הנסקלין שבתורה י"ח כל הנשרפין - הנהרגין ב' הנחנקין ו' סימן להם יחי"בו - נמצאו כל הרגי ב"ד ששה ושלשים - ושלשים שחייבין עליו כרת ואין בו מיתת בית דין הם ע"א - וכן על שחייבין עליו מיתה בידי שמים י"ח - וכן על לאו שיש בו מעשה קס"ח - נמצאו כל הלוקין ר"ז סימן לכלם ילקו זרים. אבל אינו לוקח על לאו שאין בו מעשה חוץ מג' נשבע ומימר ומקלל חברו בשם - ועל לאו שניתן לאזערת מיתת בית - ועל לאו שניתן לתשלומין ועל לאו שנית לעשה - ועל לאו שבכללות :(ועוד לאו הבא מכלל עשה - ויש לוא שקדמו עשה - וגם הייבי עשה - ופלוגתא דקיימו או בטלו במכוה - ) כל כריתות שבתורה חוץ מג' אלו היחיד חייב חטאת קבועה - חוץ מב' טמא שאכל קדש ושנכנס למקדש ששניהם בקרבן עולת ויורד - נמצאת למד שכל העברות שהיחיד מביא על שגגתן חטאת קבועה מ"ג - כל כריתות שבעריות כ"ו - ובשאר עבירות י"ז - הרי מ"ג) כל אלו ל"ו כריתות הם במצות לא תעשה חוץ מב' הפסח והמילה שהם במצות עשה - וכלם חייבים על זדונם כרת - ועל שגגתם חטאת ועל לא הודע שלהם אשם תלוי חוץ מב' אלו והמגדף - והמחוייבים מיתת ב"ד הוא בעדים והתראה והמביא קרבן ומודה ועוזב ורוחם:
חיבור משנה וגמרא.
"דברים שבכתב,
אי אתה רשאי לאומרם בעל פה; דברים שבעל פה, אי
אתה רשאי לכותבם בכתב!" - ומימות משה רבינו אשר
קבל תודה מסיני פה אל פה ועד רבינו הקדוש לא
נכתב ספר בתורה שבעל פה, והחכמים היו מקבלים
איש מפי איש ולומדים על פה כאשר נמסרת.
דברי רבי אלה במשנה היו מעטי הכמות ורבי האיכות, וקוצר מילים בלי אריכות, והכל מבואר לרוחב שכלו אך לבאים אחריו עמקו דבריו. לפיכך ראה אחד מתלמידיו צורך לגלות דברי רבו ולמלאת עם התוספתא ועניינה תוספת על המשנה וגילוי טעמה. וכן חברו רבי חייא ורבי הושעיא הברייתות, שהן חוץ ממדרשו של רבינו הקדוש, ואחריהם לא שם איש לבו אלא להתבונן בדברי המשנה, עד זמן רבינא ורב אשי, סוף האמוראים - זכר לדבר: "...אבינה לאחריתם..." במסכת בבא מציעא פרק ו'. והתבודד רב אשי ואסף כל הסברות והדקדוקים וכלל הכל בחכמתו, וחבר הגמרא, אגדה דשמעתא, סברא וכיון בו ד' דברים יקרים: א' - לפרש כל טעמי המשנה וכל משא ומתן שעליה; ב' - פסק הדין להלכה דתנאים ואמוראים; ג' - גזרות ותקנות שנעשו אחר רבינו הקדוש; ד' - דרשות ואגדות, תועלותן מרובה וכוללות, חדות, נפלאות. ועשה רב אשי מהגמרא מהדורא קמא ובתרא (פרק "מי שמתו" דף קנ"ז), כדרך כל מחבר שחוזר ומתקן, ובזה נחתם הגמרא עליו, אין לשנות, זולתי רבנן סבוראי הוסיפו בו קצת כאשר מקובל מפי הגאונים וחכמים מחוכמים.
|
|
|