Veja esta página em português - ראה דף זה בפורטוגלית

כיצד מצאתי את דרכי האבודה...
ימי הילדות:

נולדתי בעירה קטנה במחוז מטו-גרוסו ושמה "פושוריו". מקור שם העירה הוא בשפה אינדינית מקומית ("שוונטי") -põgubhõ Tchoréu - ופירושו: "הנהר שמימיו שחורים" - על שם הנהר החוצה את העיר ואת האזור כולו, ובגדותיו שכן שבט זה. המחוז ממוקם ביערות הגשם, באזור הנקרא "אמזוניה". אבי מורי - ז"ל - בא מבהיאה - המחוז הצפון-מערבי שליד האוקינוס האטלנטי על מנת להתגורר באזור, מהעיר הנקראת "טבוקס-דו-בריז'ו-ווליו", אשר בה נולד. סבי, אב אבי, מיגל (מיכאל) די אוליוירה - היה בעל אחוזה רבת-מימדים, ועסק בגידול ומסחר בקר במחוזים השכנים, כמו גויז במערב, ומינס בדרום. אמי, דונה מריה (מרים) מוריירה די אוליוירה - היתה בת לגלדינו פירננדיס סוזה ואנה (חנה) אנג'ליקה מוריירה סוזה


Morro da Mesa או "הר השלחן" - הנואי הטבעי שמקרב את האדם לחקר הרוחני והאלהי...

היא עזבה את-עיר מולדתה - שמה בעבר "בום ג'רדים" ("הגן הטוב"), וכיום "איבוטירמה" - שאמור להתפרש פחות או יותר כפי אותה המשמעות של השם העתיק - מקורו בשפה אינדינית ("טופי-גוארני"), ופירושו המדוייק הוא "פרח העתיד להיות", ומקומה ליד גדות הנהר הגדול ס. פרנסיסקו. אמי באה למטו-גרוסו בהיותה פעוטה. אמה נפטרה בהיותה בת-שנתיים, ולכן קבלה את כל מה מסר לה מסורתנו המשפחתית דרך דודתה, שכולם קראו לה בשם "דיולה", ואיני יודע אם היה זה שמה האמיתי, או שמא היה זה כינוי חיבה או קיצור שם. סבי, אב אבי, מיגל (מיכאל) די אוליוירה - היה בעל אחוזה רבת-מימדים, ועסק בגידול ומסחר בקר במחוזים השכנים, כמו גויז במערב, ומינס בדרום. אמי, דונה מריה (מרים) מוריירה די אוליוירה - היתה בת לגלדינו פירננדיס סוזה ואנה (חנה) אנג'ליקה מוריירה סוזה.



...ומביאו להתבוננות על גדולת מעשה בראשית! זה פושוריו, עיר מולדתי!

אבי מורי, ז"ל, נפרד ממשפחתו וממקום מולדתו בהיותו בצעירותו הרפתקן, ובגיל עשרים וחמש יצא לדרך ופנה נגבה, למדינות הדרומיות לבהיאה. לאחר זמן מה במינס וס. פאולו, חשק לבו בהפתקאות חדשות, ונשא עיניו ליערות הגשם באזורים הצפון-מערביים, לתור אחרי מכרות הזהב והיהלום שבארצות מטו-גרוסו הפראיות.

כאשר עלתה בדעתו מחשבת הרפתקאה חדשה, ורצה לצאת את ברזיל ולחצות את הגבול למדינה השכנה למטו-גרוסו - פרגוויי, שיחק לו המזל, והכיר בחורה צעירה שחומת עור כאופייני לאזור, והתאהב בה. כעבור זמן קצר נשאה לאשה, וממנה הוליד ארבעה בנים ושלש בנות, אשר מתוכן אחת נלקחה לעולם האבות בהיותה בגיל רך. הוריי התגוררו באזור השה עד תום חייהם על פני האדמה.

לאבי לא היה כל קשר לדת. לכאורה, היינו נוצריים, אך מעולם לא הלך אחד מאתנו לכנסיה, או לפולחן קתולי כל דהוא, ואפילו לעבור מול הכנסיה - לא היה מקובל אצל אבי, דברים שהביאוני לשאול את-עצמי מה פשר הדבר, על מה ולמה. מה השוני הזה בינינו לבין שכנינו הרבים, שמידי יום ראשון בבקרים היו לבושים שכנינו כמיטב הישג ידם הכספי, ופונים אל טקס המיסה. אנחנו מאידך, היינו תמיד ביום זה בביתנו, או שלילדים היה רשות להעביר את זמנם בדברים שונים, כגון שחיה בנהר, או כדומה. הכנסיה היתה כעולם מרוחק, כמין מגדל עתיק ומפואר מבודד במרכז העיר, ולנו לא היה שייך מגדל מפואר זה. בהיותי בן ארבע, השתוקקתי לצאת ככולם אל הפולחן הנוצרי בימי ראשון, בראותי את הידור לבושם של שכנינו ביוצאם לדרך הכנסיה. כאשר פניתי אל אבי, השיב בחיוך מסתיר דבר על שפתיו, באומרו: "בשבוע הבא, בני, בשבוע הבא...!" דבר זה חזר על עצמו כמה פעמים, עד היאוש, כי "השבוע הבא של אבא" לא הגיע אי פעם.

הכנסיה:
הביקור הראשון

נרשמתי ללימודים בגיל מאוחר, ומעולם לא הייתי בגן ילדים, או בכל דבר שאמור להכשיר את הילד לקראת בית הספר. אולי מפני האזור בו נולדתי וגדלתי, או שמא היו להוריי סבות אחרות, איני יודע. בן שמונה הייתי כאשר ראיתי את עצמי בספסל הלימודים. אז יכלתי להשביע את רצוני, לשים קץ לסקרנות שאט אט מאז הייתי בן-ארבע גדלה וגדלה בקרבי, בלא שאבי יסכים להביאני לכנסיה, להכיר, לדעת מה זה, לכל הפחות. אף באמי הפצרתי כמה פעמים שנלך אל הכנסיה, כמו כולם, אך היא סרבה, באומרה שביישנית הייתה בכדי להמצא במחיצת אנשים רבים בכנסיה, שאינה מכירה אותם. "כלום צריכה אשה להתבייש מהמיסה?" - שאלתי את עצמי, ואולם עזבתיה לנפשה. עתה, בגיל שמונה, ההזדמנות להגשים את חלום הילדות באה, בהיות הנהלת בית הספר בידי נזירות קתוליות. הן החליטו באחד הימים להביא את כל הילדים לכנסיה, בתום יום לימודים. 
לאבי לא היה כל קשר לדת. לכאורה, היינו נוצריים, אך מעולם לא הלך אחד מאתנו לכנסיה, או לפולחן קתולי כל שהוא... מה השוני הזה בינינו לבין שכנינו הרבים, שמידי יום ראשון בבקרים היו לבושים ... כמיטב הישג ידם הכספי, ופונים אל טקס המיסה? ... בהיותי בן ארבע, השתוקקתי לצאת ככולם אל הפולחן הנוצרי בימי ראשון, בראותי את הידור לבושם של שכנינו ביוצאם לדרך הכנסיה. כאשר פניתי אל אבי, השיב בחיוך מסתיר דבר על שפתיו, באומרו: "בשבוע הבא, בני, בשבוע הבא...!" דבר זה חזר על עצמו כמה פעמים, עד היאוש, כי "השבוע הבא של אבא" לא הגיע אי פעם.

בתחילה, לא ידעתי לאן הולכים כולם בליווי הנזירות, ולא יכלתי לשאול אפילו את חבריי, מפני היותי ילד שתקן וסגור. אך לפתע, ראיתי שעומדים כולנו מול המדרגות המובילות אל פתח הכנסיה. - זה היה מפחיד, לבי היה פועם מרב התרגשות, וכאילו שהלכתי לעשות דבר האסור עלי, ללא הסכמת הוריי ואישורם. אך המורות והנזירות היו שם, ולא היתה לי ברירה כי אם להכנס אל האולם שרק אז ראיתי כמה גדול היה. בפנים, הכל היה עצוב,חשוך למחצה, זר לי, כעין בכי ללא בוכה. לא יכלתי להשארשם הרבה זמן, יצאתי לפני כולם, ובי שיראוני חבריי, בכיתי בשקט, ביני לבין עצמי, אף שלא ידעתי למה. הרגשות היו מעורבים, מצד אחד, השגתי את מבוקשי, מאידך, הרגשתי שאני עושה דבר רע. מפן אחר, עצבות המקום השפיע עלי, והכל אמר לי בכי. לא יכלתי שוב, עד גיל עשר או אחד עשרה, כאשר נודע לי שהכמרים מחלקים איזה דבר קטנטן שברגע שמכניסים אותו לפה - הוא נמס. שוב הסקרנות: רציתי ורציתי לדעת על מה מדובר, איזה טעם יש לו, ולמה רק שם יש. מרב פחד, ואיני מבין על מה ולמה כה פחדתי, חיכיתי בכיכר שמול הכנסיה זמן רב, וכמה פעמים בימי ראשון, עד שבאחד הימים הסקרנות גברה על הפחד, וגם זה, כבר קרוב לסוף טקס המיסה: נכנסתי רק בדתום הטקס, ברגע שכולם כבר היו מסודרים בתור הולך ותור חוזר מהמזבח, פניתי לאחד הבעומדים בתור בשאלה: " - מדוע מסתדרים כולם בתור, ולמה אלה הולכים, ואלה שבים?" הוא השיב: "מה, אתה לא יודע? הולכים לקבל את ה"הוסתיה" (אותו רקיק שאמרו לי שהיה נמס בפה), ואלה שקבלו כבר, וזרים למקומם!" חיש מהר, תפסתי לעצמי מקום בתור, רועד כולי. אך כאשר הגעתי למזבח, שאל אותי הכומר דבר מה שלא הבנתי, ומרב פחד לא יכלתי להגות מילה. עניתי "לא", בנענוע ראש, בלי לדעת על מה אני אומר "לא", אך עדיף לומר "לא", כשאתה לא מבין. אני חושב שהייתי חיוור במרב פחד. הרגלים רעדו. אחרי תשובתי, הכומר אמר לי לעבור לתור השני, ואני לא קבלתי את ה"רקיק" - ועד הוים, ברוך השם, איני יודע מה טעמו. שוב, לא חזרתי לעולם להכנס לכנסיה. זכר הפחד שנשאר חקוק בלב, בלי שאדע מה מקור הפחד, ההרגשה שמצאי שם היה דבר רע שלא ייעשה, נותרו בלב, גם לפני שידעתי שאני יהודי, כהשתא.

בית הכנסת "צור ישראל" הראשון בברזיל, מתקופת האינקיויזיציה, בעת הכיבוש הולנדי בצפון-מזרח ברזיל

החל מגיל תשע החלו שאלותי בפיקפוק ענייני האמונה הנוצרית וסמכות הכנסיה, כאשר בבית הספר התחילו הלימודים על עניני דת, שלמרות שלא ידעתי אז, היו מיועדים להכין אותנו (התלמידים) לקראת טקס הקומוניון. מאוחר יותר, כאשר הדבר נודע, שאלתי: "מה זה 'קומוניון'?" - וחבריי לא ידעו להסביר, ואף הוריי לא. אך התמודדתי עם שאלותי בלא לומר לאיש שבכל פעם שהייתי שומע שיעור על אמונה, הייתי זועם על מה ששמעתי בשיעור, או שיחה, איני יודע איך לקרא לזה עד היום. הסבה לזעמי - פשוטה: מאבא ואמא שמעתי שאין האלה שלשה, כי אם אחד ויחיד. מהנזירות, שמעתי על שלוש בפעם הראשונה בחיי, והיה בעיניי הדבר מהמתמיהים ביותר. כיצד ייתכן הדבר, שאחד הוא שלשה בו זמנית? ועוד, שלמרות שבביתי לא ראתי שמירת השבת לא אצל אבי ולא אצל אמי, דאג אבי ללמדנו שיום השביעי הוא היום שקדשו האל, ואין רשות לאדם בעולם לשנות את זה. מהנזירות, שמעתי שהחלף יום זה ליום ראשון, מפני הריגת יש"ו. הדבר לא התקבל על דעתי, אך ידעתי לשתוק, ושמרתי את הגות לבי כמוסים עמדי, ואיש לא ידע על המתרחש בנפשי. כאשר שמעתי על החשיבות להתפלל ל"קדושים" - גמרתי בלבי שאיני יכול לקרוא לעצמי נוצרי, והחלתי אט אט, לקיים את שיעורי אמי כיצד לשמור את השבת, כפי שלמדה דודה, דונה "דיולה", שעליה כתבתי לעיל. גם השתדלתי לקחת את תנ"ך אבי, שהיה לומד באופן קבוע בתורת משה וכתובים, בעיקר בענינים קשורים לכבוש הארץ בימי יהושע, או במלחמות דוד באופן קבוע לאחר יום עבודה קשה. (גם דבר זה עוררני בחקירת מוצא המשפחה, כי קתולים לא היו קורין בתנ"ך, כי אם פרוטסטנטים, ואבי פרוטסטנטי לא היה מעולם, חוץ מזה שלא היה מראה שום זיקה לדת! אם כן, מה לו ולקריאתו בתנ"ך??) כך למדתי להבדיל בין הטהור והטמא בעופות ודגים, ומה מותר לאיש לאכול על פי מה שכתוב בתנ"ך. את מה שמלמדים בכנסיה, שמתי בצד. לא ראיתי את עצמי כיהודי אז, רק חשבתי - כפי שלימדני אבי, ז"ל, שאין לקיים שום דת מהדתות, כי אם את תורת משה בלבד, ושאין אדם בעולם שיכול לשנותה או להפר את חוקיה. כמה שיותר למדתי את התנ"ך, והתמדתי בקיום מצוות התורה, יותר ויותר התרחקתי מהנצרות.

בתחילה, לא אביתי בקרבת זרים, כמו פרוטסטנטים, אך מאחר שהם פנו אלי, ושמתי לב שהיה להם ידע מסוים בנושאים תנ"כיים, התקרבתי אליהם בחיפוש ידע - מה היה להם שאפשר היה להפיק מזה תועלת לעבודת ה', אך בזמן קצר הבנתי שגם אלה מאמינים בכמה עקרונות שכבר התנגדתי אליהם, כגון השילוש. תרתי אחרי קבוצות שאמורים היו להיות שומרי שבת, אך כאלה לא היו בעירתי, וממה שהשגתי עליהם - ספרים - הסקתי שאין אמונתם כאמונתי, והייתה זו אכזבה. "למה שומרים שבת ועובדים עבודה זרה?" - חשבתי. מקבוצה אחרת, שלא האמינו בשילוש, (עובדי עבודה זרה מסוג אחר: האמינו שיש"ו היה מין "אלוה" פחות גדול מה'), אספתי מה שהיה אפשר ללמוד מהם, ועשיתי לעצמי את ההפרדה לפי מה שידעתי כבר, ולא נמשכתי אחריהם.

ברית המילה:
אות הברית היהודי במשפחה:

כל הקשרים שלי עם הקבוצות הללו היו לאבי לעצב ולמורת רוח, אך הצורך בחקירה והחיפוש על דברים שאמורים היו (כביכול) לסייע בידי להבין יותר את הנ"ך לא היה מניח לי להפסיק. היה כעין כח עליון בתוכי המוביל אותי אל הקודש, יום אחר יום, חודש, שנה, דברים היו מתבהרים - פעמים השתנתה הבנתי בדבר מסוים, ופעמים נותר הספק. כך החלו רמזיו על שיחות סודיות בקרב משפחתו, בעודו בבהיאה, בענין ה"קדושים" והמשיח של הנוצרים. על ה"קדושים", התבדחו כלם, ועל יש"ו, אמרו שכל תוכן הספר הנקרא "הברית החדשה" על "נס לידתו" היה מין סיפור מכוון להגנת שמה של מרים אמו, שאשה לא מכובת במיחד הייתה. נבהלתי על סיפורים אלה של אבי על משפחתו! חשבתי שנכון לשמור את תורת משה בכל מצותיה, ושכל מי שלא עשה כך - יהודי או לא - היה עובר על רצון הבורא. אך טרם חשבתי על ענינים הקשורים לנושא המעורר תמיהה כל אדם נורמלי בקשר לידת אדם מאשה בתולה באורח נסי.
בתוך הימים האלה, כבר היה לי אומץ לשאול את אבי על אודות דבר שגיליתי בו לפני כשלש שנים בהיותי בן אחת עשרה, בזמן העבודה במיכרה: "למה הוא מהול? מי מל אותו?" מאז נודע לי הדבר, לא הייתי שקט. גם כאן, לא חשבתי על המשפחה כיהודיה. אך היה זה סימן שאלה, אינקוגניטה אמיתית לשמה, כיצד זה אבי היה מהול? ולמה? זה היה פרי לימודי בספריהם של הנוצרים, דרכם יכלתי להבין מהו ברית המילה, וכיצד עושים את הניתוח. בגללם, על מנת להבין היטב - גם כי התחלתי לחשוב על עצמי - "יבוא יום, ואהיה מהול!" - יכלתי להבחין באבי, שכן נמול בילדותו. כאשר פניתי אליו בשאלה זו, החויר, הסמיק, ושוב החויר. לא ענה. היה מבוהל מאוד, קם ממושבו בופן בתאומי, ויצא מהבית. חזר רק לאחר זמן רב.

פתאום: בום! הספור של אבא... בתחילה, חשבתי שהיה לו ענין להכעיסני בגלל היותי תמיד בקרבת הפרוטסטנטים שכל כך היו שנואים עליו, אך כעבור הזמן, יכלתי להבחין בעובדה שלא היתה זאת הסיבה. לא הייהי להבין למה היה אבי מגלה טפח, ומכסה טפחיים, כי כאשר הפצרתי בשאלותיי, היה מתחמק, ומדי פעם, מגלה עוד דבר קט, עו קצה של חוט... בתוך הימים האלה, כבר היה לי אומץ לשאול את אבי על אודת דבר שגיליתי בו לפני כשלש שנים בהיותי בן אחת עשרה, בזמן העבודה במיכרה: "למה הוא מהול? מי מל אותו?" מאז נודע לי הדבר, לא הייתי שקט. גם כאן, לא חשבתי על המשפחה כיהודיה. אך היה זה סימן שאלה, אינקוגניטה אמיתית לשמה, כיצד זה אבי היה מהול? ולמה? זה היה פרי לימודי בספריהם של הנוצרים, דרכם יכלתי להבין מהו ברית המילה, וכיצד עושים את הניתוח. בגללם, על מנת להבין היטב - גם כי התחלתי לחשוב על עצמי - "יבוא יום, ואהיה מהול!" - יכלתי להבחין באבי, שכן נמול בילדותו. כאשר פניתי אליו בשאלה זו, החויר, הסמיק, ושוב החויר. לא ענה. היה מבוהל מאוד, קם ממושבו בופן בתאומי, ויצא מהבית. חזר רק לאחר זמן רב. לא דיבר על הנושא, אפילו לאחר כמה ימים. רק כעס על שזה שהבחנתי בדבר זה, על כי הסתכלתי בו. הסברתי, שלא מהסתכלו גליתי, כי אם מפני שהבגדים נקרעים בעבודה התדירה במים ושמש יחדיו במכרה, ולא היה אפשר שלא לראות את זה.

אך לא הסביר. שוב רמז רמזיו על המשפחה. אז הבטיח לי שבהזדמנות שתהיה לו לערוך ביקור אצל אמו, יקחני אתו. אמר שכל שאלותיי אפרוש לפניה, ולה יש תשובות - ושאחכה. נאזרתי בסבלנות, ובגיל חמש עשרה יצאתי עם אבי להכיר את הסבתא. נסענו במשך שבוע שלם, באובוסים המהירים ביותר, אך המרחק - אדיר.

חיכיתי - כיצד לא בסבלנות, אבל בשקט - לרגע שסבתא תקרא לי על מנת לשוחח בענין שאלותי הרבות. אבי כבר הזהירני לבל אהיה אני הראשון לפתוח בדבר. הוא יגיד לסבתא, והוא יודיע על המועד הנכון לשיחה. אני כבר חשבתי שלא תהיה שום שיחה. "עוד יומיים, ואנו שבים למטוגרוסו" - חשבתי - "מתי היא תדבר אתי?" מיואש, קמתי למחרת. ידעתי, בעוד בערך עשרים וארבע שעות אני ואבי נצא לדרך. "מה קרה? אולי הוא שכח? לא, זה בלתי אפשרי! אולי היא לא הסכימה לדבר! אבל למה?" - כך הייתי בחדר, שקוע במחשבותיי. היה זה בערך בתשע בבוקר. אני חזרתי לחדר כדי לארגן את העובר בראשי. פתאום, אבא נכנס. אמר: "- תהיה מוכן! סבתא מחכה לדבר אתך, לענות לשאלות שיש לך!"

גילויי הסבתא:
שיחת ראיון מפליאה:

שתי עיניה הירוקות, השלוות והיפות של דונה קורינה הביטו בי, והיא אמרה: "אביך ספר שאתה רוצה לדעת את המקור ממנו באנו! טוב, אני והוריי, נולדנו כאן, אך המשפחה לפנינו מקורם ב"וילה-ריקה" - מינס ג'רייס." בימיננו, עיר זאת נקראת "אורו פרטו" (Ouro Preto). שאלתי, בבישנות, מרגיש כאילו מחפש לגלות את מה שהסתירו ממנו, את מה שאסור היה לי לגלות, שאילו לא היה כך, כבר ידעתי מאבי, או כבר היה אבי מביא אותי לשוחח עם סבתא בימים הראשונים. שאלתי: "ומניין באו לוילה ריקה?" - והתשובה, התקשיתי מאוד לקבלה; ואילו לא היו לה שמות מדויקים של מקומות ואתרים, הייתי חושב שאם אבי סבלה מפיגור שכלי, מפני גילה המתקדם. היא אמרה: "מקור המשפחה מס. אנג'לו, מריו גרנדדה דו סול!" הבנתי, לפי הזמן המתואר בספור, שהיו אבות המשפחה בין מייסדי העיר "פורטו-אליגרי" - ששמה בעבר היה "פורטו דוס קזייס", ומייסדיה היו כולם יהודים אנוסים שברחו מהאי מדיירה, שליד פורטוגל, וניסו להגיע למרכז אמריקה דרך המדינות הדרומיות. הייתה בכונתם, כפי שמציינים ההיסטוריונים, לעבור מארגנטינה לפרו דרך ים, ומשם לקהילות הידהודיות הפורטוגזיות שבמרכז אמריקה. אך לדאבונם - אונייתם טבעה ליד חוף ברזיל הדרומי, וכך המשיכו לחיות כאנוסים. המשפחות התיחדו ונהיו לקבוצות שהתחתנו רק בינם לבין עצמם, על מנת לשמור על זהותם היהודית. לאחר שסבתא ספרה לי שבאנו מהקצה הדרומי הברזילאי,מהסס, תמה, נבוך ובהתרגשות עמוקה, שאלתי, בלא להאמין לשאלה עצמה - שהייתי יכול לשאול דבר כזה, והייתי קצר להפליא בניסוח: "- אם כן, מוצא משפחתנו ביהודים!?..."

"-לא כן, אלא אנחנו יהודים, כולנו יהודים! לא אנחנו ממקור יהודי, אלא יהודים אנחנו!" - הייתי בהלם! סבתא ספרה כשלש מאות שנה של היסטוריה משפחתית, בציון שמות אנשים ומקומות, ואני כל כך הייתי בהלם, שלא יכולתי לרשום דבר מהדברים. רק מעט שמרתי בזכרוני.

בדרך אברהם העברי -
הניסיון למול את עצמי:

הבנתי את המשמעות. חיי ישתנו מאז. יכולתי לחוש כבר בשינוי. בשובי אל מטו-גרוסו, כבר לא הייתי אותו צעיר שנסע להכיר את הסבתא - אלא אדם אחראי על כל העבר של המשפחה, מאות ואלפי שנים. הייתי חייב למצוא יהודים אחרים, להיות בקהלתם, ללמוד מהנהוג עמם, להבין המון דברים שטרם יכלתי. עתה היה מסקרן אותי במיוחד התלמוד. לא ידעתי עליו כי אם מילים שליליות שראתי בספרים של הכתות הפרוטסטנטיות השונות. עכשיו, בער בקרבי החשק להכירו מבפנים, לקרוא אותו כיהודי, להבינו, ולדעת למה בכלל הוא נכתב. התחלתי לחפש דרכים ללמוד את השפה העברית. התחלתי גם לחשוב על עליה ארצה. כאשר שוחחתי עם אבא על כוונותי, הוא גילה שרצה לעלות כאשר היה בן עשרים, אך לא עלה בידו.
"...הייתי קצר להפליא בניסוח: "- אם כן, מוצא משפחתנו ביהודים!?..."
"-לא כן, אלא אנחנו יהודים, כולנו יהודים! לא אנחנו ממקור יהודי, אלא יהודים אנחנו!" - הייתי בהלם!"

מגיל אחת עשרה, הייתי שומר שבת וכשרות, לפחות כפי הבנתי. בגיל מסויים, הפסקתי לאכול בשר בכלל, כאשר הבנתי ששחיטתי אינה כשרה. לא היה לי שום ספר כדי להגיע למסקנות אלו, כי אם התנך בלבד, ובפורטוגלי. אך חנני ה', ברוך הוא, בהיגיון, ויכלתי להבין המון דברים בזכות זה בכוחות עצמי. היה זה כאילו הקב"ה מאיר את שבילי חיי, אני משתדל שלא לחטוא, והוא מסייע בידי לקיים. למרות זאת, לפעמים הגיוני בגד בי, הביאני לידי טעות, כגון בנוגע לנרות השבת של אמי, שהייתה מדליקה מידי יום שישי, ואני חשבתי שהוא דבר זה ממנהגי הקתולים, עד שהגעתי לס. פאולו, וראיתי שהיהודים בעצם עושים אותו הדבר בדיוק.

אחרי גילויי הסבתא, לא יכלתי לשאת את העובדה שלא נימולתי בנהיותי בן-שמונה ימים, כפי שזכה אבי. העורלה נהיה לי דבר מגעיל, לא יכלתי לסבול את עצם מציאותה בגופי. הרגשתי את עצמי כבעל מום כל עוד לא עלה בידי להסיר את עורלתי, אפילו שלא במילה כרה על פי ההלכה. פשוט לא יכול תי לסבול אותה.

בגיל חמש עשרה, חפשתי רופא. לא ידעתי מה להגיד לו, ולא רציתי לגלות לו את הסיבות האמיתיות שבגללן פניתי אליו. אמרתי לו שרציתי לעבור נתוח בגלל "פימוזיס". הוא בקש לראות את מצבי, ואמר: " - אבל אין לך פימוזיס!" לא ידעתי מה לעשות כדי לשכנע את דקטור פרימו - כך היה שמו - שהייתי צריך להימול. אפילו מקרובי משפחתי, הסתרתי. נראה שהפחד מתקופות הרדיפה האינקיזיטוריאלית כבר עוברת אצלנו - צאצאי האנוסים - בגנים.

כאשר נודע לי מחיר הנתוח, הבנתי שלא אוכל לשאת את ההוצאות לבדי, ולא רציתי שאיש מלבדי ידע על ענין זה, מה עשיתי? החלטתי שאעשה בעצמי את הכל. פניתי אל בית המרקחת, ובקשתי לקנות את כל הדרוש בכדי שאנתח את עצמי. צכפוי, לא רצו למכור את הדברים הנחוצים לדבר, אז שכנעתי אותם שהיו מיועדים לעבודה מדעית של בית הספר בו למדתי, ואין להם מה לדאוג. היות והיה לי שם של למדן, וכולם הכירוני בעיר מאז ילדותי כ"תולעת ספרים", הסכימו למכור לי את הנדרש, ולמלא את בקשתי. במקום סכין ניתוחים, קניתי סכיני גילוח.
"... לא יכולתי לשאת את העובדה שלא נימולתי בהיותי בן-שמונה ימים, כפי שזכה אבי. העורלה נהיה לי דבר מגעיל, לא יכולתי לסבול את עצם מציאותה בגופי. הרגשתי את עצמי כבעל מום ..."

פניתי אל ביתי, וחיכיתי ללילה, לעת שכולם ישנו, ארזתי את החפצים ולקחתי עמי פנס, ויצאתי לכיוון השדה. התחלתי בעבודה. בלבבי, ובלית ברירה, חשבתי: "אם אברהם אבינו בגיל תשעים מל את עצמו לבדו, מדוע אם כן לא אוכל אני, בן חמש-עשרה, לעשותו לבדי? הן, לא אוכל לשלם לרופא שיעשהו, ואני איני יכול לסבול את המום הזה בגופי, בהיותי יהודי ועבד לה'!" - לא יכלתי עוד המשיך לחזור בראשי על אותו המשפט המשגע: "אני יהודי, ואיני מהול!" שתי התיבות האחרונות היו כהד הולך וחוזר בראשי יומם וליל, "איני מהול, איני מהול!" - וכל רצוני היה לשים סוף לזה, ולהרגיש שאני מתיחד עם בני עמי ביקר להם, באות הברית בינינו לבין קונינו, שבחר בנו מכל העמים להיות לו לעם סגולה - הרגשתי שאני מוכן.

כמות הדם שיצא עם הה הפחידה אותי, ראיתי שמסכן אני את עצמי, ושאוכל למות שם אם אמשיך. הבנתי באותו רגע שאברהם העברי בודאי היה לו ידע בנושא שטרם השגתי, כי רק בתחילת הניתוח יצאה כזו כמות דם שאילו המשכתי בודאי הייתי עלול למות, וחשבתי שאין מצוה בכך. עם החתך הראשון כמעט לא הצלחתי לעצור את הדימום הרב, ובמשך ימין אחדים הדבר נמשך. המון בגדים השלכתי במקומות שהיה נראה לי שמעולם לא ימצאו, אך טעיתי: אבי מצא, ואמר לי בחיוך באחד הימים: "אני יודע, עתה אתה מהול! עשית את זה, ראיתי את בגדיך שהשלכת בשדה!" - לא עניתי. כאב לי מאוד העובדה שלא היתה לי הצלחה במה שהתחלתי, ולא יכלתי לסיים.

בחרתי כיוון אחר ברצוני לשוב. ידעתי: היה לי צורך בידע בלשון אבותיי. העברית היתה נחוצה מאוד, והייתי זקוק ללמוד הרבה. רציתי להגיע לרמת הידיעה של שפת-אם. שלחתי אגרת לשגרירות ישראל, קבלתי מהשגרירות את מען "בית תרבות ישראל" בס. פאולו. רכשתי דרכם כמה ספרים ללימוד עצמי. דאגתי כבר לרכוש מעט ידע בערבית, כי חשבתי שזה ישמש לי לעזר, כי שפות מתחלקות במשפחות, ואם יהיה לי בסיס בשפה שמית כל שהיא - אדע עברית יותר טוב, ובמהירות יתר אלמדנה. לא טעיתי: את הקורס סיימתי בתןך שבוע ימים, ויכלתי לדבר, לקרוא ולכתוב. רק חסר לי הרגל שמיעת השפה.

בדרך הארוכה לשיבה:

בגיל שבע עשרה הגעתי לס. פאולו, באשר חיפשתי ליצור קשר עם רבנים, על מנת לפרוש לפניהם את כל הסיפור המשפחתי, ממה שראיתי ושמעתי בבית מאבא ואמא, עד הגילוי של סבתא. אך בהיותי מטבעי, סגור מאוד - וגם הרבנים בדרך כלל דוחים את צאצאי האנוסים - לא יכולתי לספר אפילו חצי דבר מכול מה שראיתי, ששמעתי, שקבלתי מאבי ומאמי, וכל שכן בעניין השיחה עם הסבתא, ז"ל. רק כאשר רב אחד - אחרי שש שנים שהייתי בס. פאולו - הודיע לי שהוא רוצה לחוש לעזרתי, באישור רבו הראשון לציון, הרב עובדיה יוסף, שליט"א, סיפרתי כפי אשר שאל בעניין נרות שבת ועוד כמה פרטים זעירים. בנוגע לדברים הגדולים - ואני תמה על זה עד היום - שתקתי. כנראה, האינקיויזיציה באמת עשתה לה קן בגנים אצלנו. לא יכולתי לפתוח את פי, ודברים אלה לא יכולתי לספר לאיש. גם כאשר כתבתי לשגרירות - כמסופר לעיל - כתבתי בשם בדוי, ללא סיבה, ואיני יודע עד היום למה עשיתי כך. בתקופה הזאת, לא ידעתי דבר וחצי דבר בקשר בין האינקיויזיציה והיהודים, פרט למה שמלמדים בבית הספר, שהאינקיויזיציה עצרה "מכשפים" ו"נוצרים שפעלו בניגוד לכנסיה", ונהיו "כופרים". ידעתי שמשפחתי נרדפה, אך טרם ידעתי על מה ולמה, ומי היו הרודפים. ידעתי שעשו את עצמם כנוצרים, אך לא ידעתי איך ולמה. רק בס. פאולו, כאשר היתה לי גישה לסיפריה יהודית, רכשתי ידע על כל הקשור לאינקיויזיציה, והבנתי דברים רבים נהוגים בחיק המשפחה כאילו שייכים לנצרות, ואינם. בטרם יצאתי ממטו-גרוסו - כל מה שהיה קשור ליהדות הייתי מקיים בסודיות גמורה, באורח טבעי, ואין הסבר לתופעה. רק בבאוי לס. פאולו נהגתי לקיים מצוות בגלוי.
"...בכל פעם שהיה מגיע לאמריקה הלטינית ה"ויזיטדור" (המבקר האינקיזיטוריאלי החוקר), שבכל פעם שהיה מופיע, כעין מלאך המוות, ביקורו היה מסתיים בנכלאים ובמשפטים חדשים, שבסופם מצואים היו נכים לבושי ה"סנבניטו" בחוסר כל - הן בחוסר כבוד, ללעג וקלס לאוכלוסיה הנוצרית, והן בחוסר ממון ואמצעי מחייה, כי הכל נשדד מהם על יד הכנסיה, ואילו היה כשיר לעבודה, לא היו מציעים לו - ובני משפחתו היו צריכים לנדוד למרחקים, למקום שלא היו מכירים אותם, על מנת להמשיך לחיות כפי שידם היתה משגת - היו מבינים שהמרירות והמרד בלבבם נגד הרשע הקתולי לא היה מניח גם לנכדים של אלה לבוא בברית נישואים עם נוצרים מקוריים, כי אם לשמור על עצמם - גם כי לא יכלו לבטוח בהם. ואחד מיני אלף או אלפים הם אלה שנשאו לעצמם נשים נוכריות, כמו שמעידים החכמים המזיבים בענינו בכל דור ודור. כל זה, בלי להזכיר את המשפחו אשר מתוכם נשרפו קורבנות באוטו-דה-פא, או מתו בענוים במרתפי האינקיויזיציה. "

רבים מתוך צאצאי האנוסים בברזיל מתלוננים שכשמחפשים את הרבנים, אלה דוחים אותם, ומסתכלים עליהם בחשדנות יתר. מהם, רבים הם מהסוג שמחליט לעזוב את מבוקשם, רבים אחרים, ממשיכים לשמור את יהדותם בינם לבין עצמם. אני בעצמי, למרות שהייתי בס. פאולו במשך שש שנים, ולמרות טבע המזג המאפיין את אישיותי, העקשנות המופרזת של אדם שאינו מחפש מנוחה עד שישיג את מבוקשו, אף אני הגעתי למסקנה שעליי לשוב למטו-גרוסו, להמשיך שם לקיים יהדותי ביני לבין עצמי, ביני ובין קוני, ואולי, לשאת לאישה את אחת בנות דודיי שבבהיאה, או להמשיך את דרכי ללא אישה ובלי להקים משפחה כלל. הנס אירע, איפוא, בפנות אליי אחד מגדולי הרבנים בס' פאולו, מחכמי הקהילה החלבית, אשר שורשי משפחתו משושלת רבנית מדור דור, מהחכמים הגדולים ביותר שבמזרח, ששמם התפרסם לעין כל מסוריא ועד ארץ הצבי, הוא הרב הגאון הצדיק, איש חסד וגדול בתורה, ממשפחת הדיינים המפורסמת - לניאדו, אשר משפחתו יצאה מספרד בעת הגירוש מזרחה, : הרב אפרים, שליט"א - יגמלהו ה' כחסדו וטובו, יבורך הוא וצאצאי חלציו לעולם מדור דור, על כי לבו נפתח לרגש הצער של צעיר למרות שכל סיפורו - מרוב שלא האמינו לו - לא יכל לפרוש לפניו גם בעת התאספם בבית הדין, בעת הטפת הטיפה שסימלה את הקשר שקיימתי ביני לבין אלהיי ברית קודש.

מה שגורם ההתיחסות אלינו מצד הרבנים (ודתיים בכלל בחו"ל, ובמקצת, אפילו בארץ) הוא חוסר ההסכלה הכללית. בדרך כלל ידיעתם במחלוקות בעלי התוספות על סוגיות בדפי הגמרא היא רבה ומזוככת, אך כשמדובר על עניינים של היסטוריה, אם תשאל אותם למשל על האנוסים, יאמרו לך: "אין דבר כזה בימינו. האינקיויזיציה אירעה בספרד ב- 1492, ומאז התבוללו כולם!" - אין להם צל של מושג על האינקיויזיציה, ומתבלבלים בינה לבין הגירוש מארץ ספרד בשנה דלעיל, או באונס הכללי בפורטוגל ב - 1497. אינם מודעי שעד כמאה שנה בברזיל עדיין עמדו יהודים במשפט האינקיויזיטוריאלי של הכנסיה, למרות שלא היה הדבר מוסכם על פי החוק הלמדיני המקומי.

עד לא מזמן, הרבנים הספרדים היו מחויבים בכדי לשבת על כסא הרבנות להשיג השכלה בכל תחומי הידע הכללי. בכמה מקומות בעולם - כגון בקהילות הספרדיות הפורטוגזיות - לא התאפשר לחכם מן החכמים למלא תפקיד רם זה בלא שיהיה לו דקטורט באחד המקצועים הסקולרים, כמאמר חכמינו, ז"ל:"...שבע ידות בתורה". חבל שדבר זה אינו אופיני לעדות האשכנזיות לחילוקיהם, וחבל שהשפעתם כה רבה בעולם התורני כיום מנע שאת מהחכמים הספרדים והמזרחיים כאחד. המון דברים בענייני ההלכה היום יומית נעלמים מחכמינו בדורות אלו בגין חוסר הידיעה בתחומי המדע וההשכלה הכללית. בענייני ההיסטוריה, למשל, אינם מודעים למצבנו, אנחנו צאצאי אנוסי ספרד ופורטוגל, בחושבם שהאינקיויזיציה הוא "דבר שאירע בספרד העתיקה" גרידא, ותו לא, אין להם יד בספרים שנכתבו על הנושא במשך חמש מאות השנים שחלפו מאז הגרוש, הן פרי ידם של היסטוריונים יהודים רגילים, הן פרי ידם של אלה שיחוסם מגיע לקדושים שמסרו את נפשם בקידוש ה' הגדול והנורא במוקד, וחושבים שאין לנו השתייכות לעם ישראל מפני חלוף הזמן.

אילו השכילו לדעת את העובדה המרה שהרדיפה שהתמשכה במשך חמש מאות השנים שחלפו החזיקה אותנו קשורים לעמנו, בהיותה מולידה מחדש בכל דור את הזיקה לתורת ישראל וגרמה לפעימה מחודשת של הלב היהודי שבנו בכל דור מאז הגירוש והאונס כאשר שנסונו להמיר את דתנו, היו מסתכלים עלינו באופן אחר, בהבנה ובסובלנות. אילו הבינו וידעו שבכל פעם שהיה מגיע לאמריקה הלטינית ה"ויזיטדור" (המבקר האינקיזיטוריאלי החוקר), שבכל פעם שהיה מופיע, כעין מלאך המוות, ביקורו היה מסתיים בנכלאים ובמשפטים חדשים, שבסופם מצואים היו נכים לבושי ה"סנבניטו" בחוסר כל - הן בחוסר כבוד, ללעג וקלס לאוכלוסיה הנוצרית, והן בחוסר ממון ואמצעי מחייה, כי הכל נשדד מהם על יד הכנסיה, ואילו היה כשיר לעבודה, לא היו מציעים לו - ובני משפחתו היו צריכים לנדוד למרחקים, למקום שלא היו מכירים אותם, על מנת להמשיך לחיות כפי שידם היתה משגת - היו מבינים שהמרירות והמרד בלבבם נגד הרשע הקתולי לא היה מניח גם לנכדים של אלה לבוא בברית נישואים עם נוצרים מקוריים, כי אם לשמור על עצמם - גם כי לא יכלו לבטוח בהם. ואחד מיני אלף או אלפים הם אלה שנשאו לעצמם נשים נוכריות, כמו שמעידים החכמים המזיבים בענינו בכל דור ודור. כל זה, בלי להזכיר את המשפחות אשר מתוכם נשרפו קורבנות באוטו-דה-פא, או מתו בענוים במרתפי האינקיויזיציה. ואין זה דבר שאירע לפני חמש מאות שנה, כפי שחושבים, או רוצים לחשוב.

האנדוגמיה עדיין נשמרת בהמון קבוצות משפחתיות ברזילאיות, כעין שבטים, בעיקר באזורים בהם נפוצה הייתה בעבר משפחות יהודיות מהאנוסים. על זה חוסר הידיעה על המתרחש היום ועל מה שהיה בעבר בברזיל ובאמריקה הלטינית בכלל בין הרבנים אשר מוצאם מחוץ לאמריקאות, גורמת להם להתיחס באופן לא נכון ולא מוצדק כלפי אחיהם בארצות אלו. הנזק הוא גדול יותר פי כמה מזה שנגרם לנו על ידי הכמרים הקתולים בעבר, הן בפורטוגל ובספרד, הן בארצות שכבשום באמריקאות, כגון ברזיל, הן באפריקה, כגון אנגולה ועוד.

אולי אף העובדה שהריכוז הגדול של המשפחות היהודיות הללו נמצא בעיקר באזורים בהם ההתקדמות היא אטית להפליא, ועוני בהם היא רבת מימדים, האנשים מתים מרעב ומחוסר כל, כגון בצפון-מערב ברזיל, אחד המקומות בעולם כולו שרוב האוכלוסיה מקורה האנוסים, ושומרים רובם על חתונות אך ורק בתוך המשפחה - אולי עניותם משפיעה אף היא על האופן בו מסתכלים עלינו הקהילות היהודיות בס. פאולו, בהיות אוכלוסיות אלו סובלות חרפת ההפליה אפילו מהצבור הברזילאי עצמו מפני מצבם הכלכלי.

האנדוגמיה נתנה את פריה - כגון במשפחתי. כיום, הנני בארץ ישראל, וכמוני רבים, שהכרתי כאן בארץ.

בבואי ארצה, נרשמתי כתלמיד בישיבה ספרדית בקרבת מאה שערים, בשכונת "בית ישראל". שם למדתי במשך שנה שלמה. לאחר מכן, עברתי לרובע היהודי, למדרש הספרדי, על מנת להשלים את לימודיי בתחום פסיקת הלכה, כאשר שאיפתי הייתה להיות רב על מנת לבוא לעזרתם של אחרים כמוני. מוקדם מאוד הבנתי שהדבר לא יתאפשר, שמכשולים רבים יעמדו בדרכי בדרך. רב אינו חופשי לעשות בימינו את הנכון, אלא את מה שמכתיבים לו. ואילו יעשה דבר ללא בהסכמה, מסתכן הוא במעמדו, ואפשר שיאבד אותו, ללא פרי מאמציו. לאחר שנת לימודים במקום, יצאתי מרצוני החופשי לשרות הצבאי. היה לי מוכן שם "צו דחיה" - ודבר זה הקניט אותי מאוד, כי לא ביקשתיו מאיש. ביקשתי לבטלו, ונעניתי בחיוב.

עברתי ללימודים אחרי השרות הצבאי לישיבת "עטרת כהנים" - שהיום נקראת "עטרת ירושלים". אחרי שבע שנים, יצאתי ללמד במשך שנה במסגרת ישיבה אחרת, ובתום השנה חזרתי שוב ללימודי ההלכה, שוב עלתה בדעתי כי היה צורך שאהיה רב - עתה לא רק חשבתי על האנוסים, כי אם אף על המתרחש בעולם ההלכה, ובלבבי היה רצון עז לנסות לסייע לעולם התורני שישוב מהמרחק אליו הגיע בהתרקו מהפסיקה התלמודית הפשוטה - כעין עבודה זו שעשו - או שניסו לעשות - הרי"ף והרמב"ם בתקופתם, והגאון מווילנא בתקופתו, ורבי אברהם פירירה, ז"ל בקהילתו בהולנד. לאחר שנים של סירוב לקבל על עצמי להיות רב, מסיבות רבות - הנה החליטו רבנים גדולים להסמיכני, ואני מעתה אקרא "רבי", ואע"פ שאיני ראוי בעייני עצמי, מאחר שנמצאתי ראוי בעייני חכמים גדולים ממיני, איני יכול שלא להחשיב את החלטתם, ולהשתדל למלא את התפקיד שהוטל עליי מן השמים בהקפדה ובאהבת עמי, ללא רדיפת בצע, וללמוד מרבן של ישראל - משה רבינו עליו השלום - לא להדריך על פי הנחות פלג זה או אחר או אידיאולוגיה זו או אחרת, הן בעניין מחשבה, הן בעניינים אחרים, אלא לכוון דרכי בני ישראל אל התורה לאמיתה של תורה, שידעו היאך לכוון את דרכיהם על פי התורה, ולא להיפך, כמקובל בזרמים לרוב. ומאחר שיש בידינו הזדמנות בעידן זה לעשות למען אלהינו ותורתו, בעת חידוש שופטנו השבעים ואחד, להלחם בכל דרך שיהיה צורך בה למען חיזוק ידם, ולקדם גאולת ישראל. יזכני ה' להוסיף בלימוד ובמידות טובות, ובתשובה, למען אמצא ראוי ללמד ולדון, כנדרש ממני עתה.

הגילוים הגדולים -
קורות המשפחה בספרד העתיקה.

לאחר הראיון עם הסבתא, תנבצ"ה, התקדמתי במציאותי החדשה, אך כעבור זמן מה, בהכירי אנשים אחרים בס. פאולו ממקור דומה ועם היסטוריה דומה לזו של משפחתי - דבר שטרם ידעתי על קיומו - יכלתי להבחין בעובדה שהמון רב מתוך צאצאי האנוסים יש להם מסמכים המעידים על היותם יהודים, ותו, מאיזו משפחה הם מהמשפחות שהיו בספרד ובפורטוגל בתקופת הגירוש והאונס ההמוני. אלה יודעים בדיוק מקורותיהם לפני חילוף השמות בהמירת דתם באונס. ביודעי שמשפחות רבות בספרד היו להם מסמכים מתקופת המקדש, המעידים על ייחוסם לשבטי ישראל, כפי שעדיין קימים מסמכים כאלה בין משפחות כהנים מעיר ג'רבה, השתוקקתי אף אני לדעת על משפחתי, והחלתי לערוך חקירה יסודית בנושא. רציתי לגלות מי היו בני משפחת "די אוליוירה" בטרם האונס והגירוש.

כמה מחביריי הביאוני להרגיש קנאה מסויימת על מה שיהיה בידם, כגון "פירננדס", בני בית דוד מבית האברבנאל, או "קרדוזו", מבית "אבוהב". כבר ידעתי אז על פלג משפחתי הנקרא "אנטונס" שהיו כהנים מיוחסים בספרד, ומכבי ייחוסם מגיעה עד תקופת תחילת מלכות החשמונאים, ובסמל האצולה הספרדי שלהם מופיעים שתי ידיים במצב עמידתם בעת ברכת כהנים, ושמרו על זה גם לאחר האונס. אלה היו במשפחתי האחראים על שצירת הזיכרון, שמירת "הנר הדולק" בעניני היהדות, בהזכירם לכול דור חדש את המקור היהודי של המשפחה כולה. אך אני לא הייתי "אנטונס". אבי, סבי, סב סבי וכן הלאה עד תקופת הגירוש והאונס, נקראו די אוליוירה, ואני טרם ידעתי מה היה שמם לפני כן. הייתי שואל את עצמי בכל עת: "מי אני? מי אנחנו, "די אוליוירה"?" חיפושיי וחקירותי נערכו במשך יותר מעשרים שנה. לא יכלתי לנוח בענין. חייב הייתי לחפש ולחקור, עד שידעתי בדיוק מי היו אבות אבותי בספרד.

אבות המשפחה:
מציאת הקשר האבוד.

בתחילה, חשבתי: "לויים". חשבתי שהאותיות ל-ו-י בתוך השם שנבחר בעת האונס הסתירו דבר מה בקשר למוצא המשפחתי. אך בחקירותי, עלו מספר אפשריות אחרות. היות, ואין אריות בסמלי המשפחה כשהיו אצילים בספרד - דבר המעיד על שבט יהודה, ועליו כתר, המעיד על המקור במשפחת בני דוד, אפשרות זו שללתי לחלוטין. אז התחלתי לחשוב שמא יש קשר בין משפחת "די אוליוירה", שפירושו "עץ-הזית" למשפחה המזרחית המפורסמת "זיתוני", וכיון שאינם לויים, שללתי גם אפשרות זו. כך הבנתי שאם היה למשפחה ייחוס לאחד השבטים - היינו ככל הנראה בני הימיני, כמו שהביא אבן-וירגה בספרו על מקורות היהודים בספרד. הוא מציין שחמישית מהיהודים בספרד היו מיחדים לשבט בנימין. אך גם בהשראות אלו, נראו לי טעויות, בעבור הזמן. מסורת עתיקה במשפחה, על פיה בכל דור חייב אחד מאתנו נקרא בשם "יהויכין" - וכך נקרא אבי, ז"ל - הביאני לחשוב על האפשרות שאנו מצאצאי ריש-גלותא ששני בניו באו לספרד ושהו בביתו של שמואל הנגיד. אך עם חקירותיי, גיליתי ששם זה ומסורת זו הגיעה אלינו דרך פלג אחר של המשפחה, לא "די אוליוירה", כי אם "דה סילוא". כאשר בקשתי קשר עם אנשים אחרים מאותו מוצא, גם ממשפחת "די אוליוירה" וגם חוקרים על קורות המשפחה, אלה אמרו לי שאין מקור המשפחה מפורטוגל, כי אם מספרד, למרות השם הפורטוגלי. גם אמרו שמשפחה זו הם בני דויד.

אמנם, צדקו באומרם שהמשפחה יצאה מספרד לפורטוגל בעת הרדיפה, אבל זו הייתה האמת היחידה במה שאמרו. האמת רחוקה הייתה מזה.

בנבנישתי:
משפחתי הגדולה!

משפחתו של רבי אברהם בנבנישתי (נולד בסוריא - במחוז קאסיריס, ב-1433) צאצאים של רבי זרחיה בן-יצחק הלוי גירונדי, מכונה "היצהרי" על שם ייחוס משפחתו ליצהר בן-קהת בן-לוי, שנפטר ב-1186 לספירה המערבית - קיבלה את השם "בנבנישתי" מאחד ממלכי קסטיליה, כאשר הכתירה בתואר אצולה.

סמל אצולה של משפחת בנבנישתי הספרדית. "האור" באמצע הוא על שם רבי זרחיה הלוי.

רוב המשפחה נטשה את ספרד לטורקיה ויוון. פלגים אחדים הגיעו לאיטליה, ומשם למרוקו הצפונית. אך המונים מבני המשפחה עברו לפורטוגל. שמם "בנבנישתי" היה יותר מידי מוכר ששם יהודי מובהק, וכן המשפחה נעשתה שלשה פלגים עם שמות שונים: אחד הפלגים - "די אוליוירה", השני, "אוליבה-קאביה" ו"דל-מדיגו". נראה שרוב בני המשפחה אמצו לעצמם שמות הקשורים לזית מפני היצהר היוצא ממנו, זכרון למקור המשפחה בבני יצהר משבט הלוי.

בסופו של דבר - לויים מבני יצהר אנו, צאצאים לרבי זרחיה - שכתב את החיבורים על הרי"ף, את "המאור" ואת "המאור הקטן" על שמו - "זרחיה".

רבי זרחיה עבר לפרובנס בצעירותו, שם למד, ונעשה אחד מגולי התורה בדורו. את ספרו "המאור" התחיל בהיותו בן תשע עשרה. הוא שב לארצו, וצאצאיו עברו למרכז ספרד, לקסטיליה. פלגים אחרים ממשפחתו שבו לאזור פרובנס, ומשם הגיעו לארצות אשכנז. מהפלג שנשאר בספרד, משפחת בנבנישתי ויתר פלגיו. מאלה שפנו מזרחה, משפחת הורוויץ, סג"ל ואפשטיין (הלויים - ישנם "אפשטיין" שאינם לויים, ואינם שייכים למוצא זה.) מענף זה של בני היצהר האלה ידוע לכל ישראל אב בית הדין בנוברדוק, רבי יחיאל מיכל, מחבר ה"ערוך השלחן", ובנו רבי ברוך, מחבר את הספר "תורה תמימה", המעיד על קורות המשפחה בספרו "מקור ברוך", באשר כותב שמשפחה זו אנוסים היו ובאו מספרד להולנד,שם שהו תחת חסותו של שר או פריץ שזה היה שמו, ולאות הוקרה והכרה בפועלו הטוב שינו את שמם ל-"אפשטיין".

מתנה מן השמים!
אשתי הצדקת!

לפני שנים מספר הייתי בברזיל בשליחות, על מנת לערוך בדיקה על כמה קבוצות צאצאי אנוסים שנתקהלו כקהילות פחות או יותר מסודרות, באופן עצמאי.

למרות שאירגון אותן הקהילות לא היה מספיק בכדי שיצא מהם פירות לטובת צאצאי האנוסים בכלל - רוצה לומר, שיעורר הדבר את-הרבנות בישראל ובעולם לטפל בעניינם, וכן מפני שבישראל למרות השליחות ההתעניינות בנושא לא הייתה משביעה רצונם של המתקהלים, לא ראיתי פירות למציאותיי בברזיל. אך הקב"ה ראה את מאמציי, ורצה לפצות אותי באהבה. בגויאניה, אחד המקומות בהם שהיתי תקופה ממושכת, היכרתי משפחה נפלאה, המכונה "סילוה-קרוז". את בתו של האיש הצדיק למופת - יה"ו, האדון אלישע - הבאתי ארצה ברשותו, וכאן ערכנו סדר קידושין ונישואין בגבעת עדי-עד, בו התקבלנו כמשפחה שביעית, וראשונה שערכה במקום את סדר הנישואין. המקום בו אנו קבענו את מגורינו לדורות, אם ירצה ה', המקום ממוקם בין הרי אפרים, בנוף יפה ומדהים, כולו אומר "תנ"ך". אשתי היא הנחמה לשנים רבות של ציפייה ותקווה, של עליות וירידות רגשיות בחיסרון שיכול לחוש האדם השרוי ללא אישה. היא מתנה שמימית במלוא משמעות המילה! בעזרת ה', אנו מצפים ליום בו נוכל לחבק את בכורי, המשך משפחתי בארץ ישראל!

לצאצאי האנוסים בכלליות:
אגרת קצרה!

אחיי ורעיי! אף אותי דחו, הוציאוני בעל כרחי ממקומות של תורה! צריכים אנו לדעת לשאת את הסבל, שהוא המבחן הגדול אשר שם לפנינו המחזיר שכינתו לציון במהרה, בבניין המקדש מחדש בדורנו! חלילה לנו היאוש, חלילה לנו איבוד התקווה שיום יבוא וישוב לידינו השייך לנו כירושה, היקר מכול - היהדות. אם לא נשיג את מבוקשנו דרך הרבנים שבימינו, שככל הנראה מחפשים רק להתעלם ממציאותנו, עלינו לבנות לעצמנו בתי כנסת, בלי שיהיה איכפת ממה שחושבים עלינו כלל, אם רואים אותנו כיהודים, או כגוים מתיהדים, בלי לצפות מהם שיכירו בנו. אלפי אלפים אנחנו, והדבר יוודע לכול בסופו של דבר!
"...עלינו תמיד ליזכר שאין אנו תלוים באיש, כי אם על מנת לקבל מסמך מסוים שירשה לנו להכנס לארץ ולהתקבל בה כאזרחים. בלי מסמך זה - אין אנו פחות יהודים! בידינו היכולת לבנות בתי הכנסת שלנו באשר נחפוץ, וכפי הנראה לנו, והתנאי היחיד לדבר הוא מציאותנו במדינה באשר קיים חופש הביטוי והדת. אם כך נעשה, מובטחנו שהעולם היהודי כולו לא ישאר בשילוב ידיים ביחס למציאותנו! ...חייבים כאיתנים לקום ולפעול! ליסד ישיבותינו ולבנות מקוואות אנו בכוחות עצמנו. דוגמא, כבר נתנו לנו בעבר בהולנד..."

אף על פי שכול סיוע בעניין שיבתנו אל היהדות באופן רשמי ומוכר הוא חשוב מעל הכול, וחשוב שנדע להילחם למען דבר זה, כל אחד כפי יכולתו, עלינו תמיד ליזכר שאין אנו תלוים באיש, כי אם על מנת לקבל מסמך מסויים שירשה לנו להכנס לארץ ולהתקבל בה כאזרחים. בלי מסמך זה - אין אנו פחות יהודים! בידינו היכולת לבנות בתי הכנסת שלנו באשר נחפוץ, וכפי הנראה לנו, והתנאי היחיד לדבר הוא מציאותנו במדינה אשר קיים בה חופש הביטוי והדת. אם כך נעשה, מובטחנו שהעולם היהודי כולו לא ישאר בשילוב ידיים ביחס למציאותנו!

חייבים כאיתנים לקום ולפעול! ליסד ישיבותינו ולבנות מקואות אנו בכוחות עצמנו. דוגמא, כבר נתנו לנו בעבר בהולנד, כאשר סרבו רבני ארצות אשכנז להכיר באנוסים כיהודים, קמו המה בעצמם וקיימו קהילה למופת, העשירה בגשמיות ותורה מכל הקהילות הספרדים באירופה! יש לנו בתוכנו אנשי תורה, שיכולים ללמד. בשום דבר תלוים אנו באחרים. לבסוף, נראה את הנצחון של האמת ההיסטורית!

אולם, כאן צריכים אנו לזכור את הסכנה הממשית, ולהיזהר ממנה: היא מציאות המיסיונרים שכבר עושים שימוש בשם "אנוסים" על מנת להעביר יהודים על דתם, הן בקרב צאצאי האנוסים, הן בקרב הקהילות המצויות שאינם ממוצאנו, וגורמים כתם לשמנו הטוב בפני קהילות אלו - ועלינו להיזהר גם מלבקר באתריהם המיועד לעבודת אלילם הצלוב, שאני קורא בשם "בית כנסיה" - לפי שאינו בדיוק לא "בית כנסת", ולא "כנסיה".

לצאצאי האנוסים (וגם לכל יהודי, אשכנזי, ספרדי, תימני, אתיופי וכו'!) שעל ידם נמצאים במבוכה ומוצאים את עצמם בפרשת דרכים, ואינם יודעים מה הדרך הנכונה בה יבחר היהודי, הנה לכם לקמן מען אלקרוני - ניתן לכתוב לנו, ונעשה כמיטב יכולתנו לבאר נושאים אלה בשמחה רבה בעניין הכזב המשיחי הגדול בעולם, שבדור האחרון כבר הספיק להוביל המון יהודים לבאר שחת, בחושבם ש"אם לא יאמינו במשיח שנולד ללא אב ומוליד", לא יזכו בחסדי שמים, ואף לא תהיה להם "ישועה".

מטרתנו היא הצלחת צאצאי האנוסים: אין אנו מבטיחים לתת פתרונות ליחידים. אנו מחפשים דרבים להקל לאנוסים דרכם בחזרה ליהדות, שיוכלו למלא את מבוקשם ללא דימעות וללא סבל. מבקשים להיות להם עזר, לתת סיוע ועצה, להדריך לגופים הממונים על פתרונות בעיות מסוג זה המצוי אצל צאצאי האנוסים בדרכם הארוכה והקשה (הן שהיא קשה מעצמה, הן מפני שמקשים להם אותה!) בשיבתם אל חיק היהדות.

ולמרות שאין אנו מציעים פתרונות מיידיים ליחידים - אלא מיעצים לקבוצות שיתייחדו ויקיימו קהילות - אנו מקווים בקרוב להיות ארגון גדול ומסודר שישמש וישרת את צאצאי האנוסים בכל נושא, גשמי ורוחני. אנו מבקשים שכל הרוצה לסייע בנידון, יצור קשר אתנו, ולא יהיה הדבר חלום סתמי!

יחד באחווה ומלאי אהבה לזולת, ננצח את כל הקשיים, מאיזו סיבה שתהיה, כאשר נלמד לקיים באמת את המצווה הנקראת בפי חז"ל "אהבת ישראל", כל המכשולים יהיו כאין ואפס לנגד עינינו!

 

rabino@judaismo-iberico.org

ר' י. די אוליוירה

הקישורים שלמטה מובילים אל דפים חשובים לצאצאי האנוסים - וכולם קיימים אך ורק בפורטוגלית, לאפוקי הדף על "היהודים" המשיחיים, שמופיע בכמה שפות מפני חשיבות הענין וסכנתו לעם ישראל. בקרוב, אם ירצה ה', דפים חשובים כמו "מהי התורה שבעל פה" יופיעו גם בעברית. ואולי אף באנגלית - כיון שרוב העם אינו יודע בדיוק מה זה, אלא חושבים כפי שלימדום, ללא בדיקה יסודית בכל הקשור לחלוקיה (דברי שמועה, דברי קבלה, הלכה למשה מסיני, דינים מופלאים, ועוד - כל אחד יתפרש בדף זה באופן מבואר למתחילים בידיעת התורה). אם ברצון הקורא עברית שאינו מבין פורטוגלית להכיר את התוכן - נא לעביר את העכבר של שורה זו.

Qual o caminho?
Qual a diferença entre judaísmo liberal, conservador e ortodoxo?
Quem são os “judeus”-messiânicos?
Um “forçado” necessita conversão?
Quem foi Maimônides?
O que é a Lei Oral judaica?
Voltar