Voltar
חזרה


Volta para a página principal
חזרה לדף הבית


שו"ת הריב"ש סימן ד

בענין אנוסים לגבי יין נסך, שחיטתם ומגעם:

עוד שאלת בכתב האחרון, אם יוכל אדם מאנוסי הזמן לעבודת ככבים לדרוך ענבים בגת של ישראל ויהיה היין כשר כאלו דרכו ישראל אם אין.

ג"כ יש מהם רבים עושין יין בביתם או באוצרות מיוחדים להם ואומרים שעשאוהו בהכשר כראוי.

הנוכל לסמוך עליהם לשתותו?

ואם ישאוהו מעבר לים להעיד עליו שהוא כשר, וגם מהם שיזמין ישראל לאכול עמו וישים לפניו בשר ויין, היבטח בו שהוא כשר כדבריו ויעמידהו על חזקתו שלא יניח ההיתר ויאכילהו אסור בידים?

ואעפ"י שחטא ישראל הוא ולא יחוש לכליו אולי בשל בהם דבר אסור?

ולענין שחיטתן ומגען אם נחשבם כישראלים גמורים אם אין, ע"כ.

תשובה:

דע שמי שעבר על כל מצות התורה באונס, ואפי' עבד עבודת גלולים שהדין שיהרג ואל יעבור, אם עבר ולא נהרג לא נפסל לעדות, וכישראל הוא לכל דבריו כיון שעשה כן באונס ומפני אימת מות נפלו עליו.

שהרי אין ב"ד עונשין אותו על כך, דאנוס רחמנא פטריה מולנערה לא תעשה דבר (דברים, כב, כו- נדרים כז).

ואע"פ שבאותן עבירות שהדין בהם שיהרג ואל יעבור אם עבר ולא נהרג לא קיים מצות ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך וגו' (דברים, ו, ה), ואם עשה כן בפרהסיא דהיינו בפני עשרה מן ישראל לא קיים מצות ונקדשתי בתוך בני ישראל, ועבר על לא תחללו את שם קדשי, מ"מ כיון שלא חללו אלא מתוך האונס לא נפסל לעדות כיון שאין ב"ד עונשין אותו.

וז"ל הגמ': (בפ' זה בורר כו:) עני מרי ארבעין בכתפיה וכשר? (בתמיהא) עם היות שבעבירה אחת שחייבין עליה מלקות נפסל לעדות כמו שכתב הר"ם ז"ל (פ"י מה' עדות).

ועוד כתב: (בפ' כ' מה' סנהדרין) כל מי שעושה דבר שחייבין עליו מיתת ב"ד באונס אין ממיתין אותו, ואפי' היה מצוה שיהרג ואל יעבור אע"פ שחלל את השם הואיל והוא אנוס אינו נהרג, שנאמר: ולנערה לא תעשה דבר, זו אזהרה לב"ד שלא יענשו האנוס עכ"ל.

וגם בדיני שמים פטור מן הכרת, כמו שדרשו רז"ל בתו"כ מה שנא' בנותן מזרעו למולך ושמתי פני באיש ההוא, לא אנוס ולא מוטעה.

גם הרשב"א ז"ל כתב בתשובה: ישראל שהמיר מחמת יראה אע"פ שחטא ישראל הוא, ואע"פ שהיה לו ליהרג ואל יעבור מדכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל, מ"מ כיון שמחמת יראה הוא עושה ר"ל מפחד שלא יהרגוהו, כיון שאין עליו חיוב ב"ד בשביל כך וכתיב וחי בהם ולא שימות בהם, ישראל הם ושחיטתן מותרת ואין אוסרין יין במגען ע"כ.

אמנם ראוי להבין שזהו במי שכשהוא בינו לבין עצמו נזהר מכל עבירות שבתורה בכל יכולתו, אבל אם אפילו בינו לבין עצמו שלא במקום שיראוהו עובדי ככבים עובר על אחת מכל עבירות שבתורה שחייב עליהן מלקות, כגון שאוכל נבילות וטריפות בין לתיאבון בין להכעיס, הרי הוא פסול לעדות וחשוד לאותו דבר.

אע"פ שמומר לדבר אחד אינו מומר לכל התורה, אמנם מומר הוא לאותו דבר; אין צ"ל אם עובד עבודת ככבים או שמחלל שבת בפרהסיא שזה מומר לכל התורה כלה, והרי הוא כעובד ככבים גמור לכל דבריו כמוזכר בריש חולין (ה). ואע"פ שתחלת השמד היה באונס, הרי הוא עתה עובר ברצון כיון שעושה כן אף בינו לבין עצמו ושלא במקו' רואים שירא מהם שיעלילוהו וימסרוהו.

ולזה אלה האנוסים אשר נשארו בארצות השמד כל זה הזמן, ולא יצאו להמלט על נפשם כאשר עשו רבים מהם עשירים ומהם עניים מרודים, כפר יצאו מחזקת כשרות וצריכין חקירת חכם שיחקור עליהם אם הם מתנהגים בכשרות בינם לבין עצמם, ושאין בידם לצאת ולהמלט אל מקום שיוכלו לעבוד את השם בלי פחד.

ואם הם בגדר זה הרי הם כישראלים גמורים וסומכין על שחיטתן ואין אוסרין יין במגען (מחבר ורמ"א יו"ד סי' קכ"ד ס"ט).

ואם האנוסים עוברים ברצון על א' מן העבירות אפי' בינם לבין עצמם, אם העבירה היא עבודת ככבים או חלול שבת בפרהסיא, הרי הם כעובדי ככבים גמורים לכל דבר ושחיטתן נבילה כשחיטת נכרי ואוסרים יין במגען; ואם העבירה היא משאר איסורין הרי הוא מומר לאותו דבר ולא לדבר אחר אך אינו אוסר יין במגעו כיון שאינו כעובד ככבים גמור; אמנם היין שבידו אסור (מחבר ורמ"א יו"ד סי' קכ"ד ס"ט). לפי שאין האנוסים הדרים בבלנסיא"ה או בשאר ארצות נזהרין להשמר מסתם יינן, ואף אם נזהרין בו אין יכולין להזהר במגע עובד ככבים ביינם, וכלם חשודים שאם נגע עובד ככבים ביינם אין אוסרין אותו לא בהנאה ולא בשתיה, וכיון שהם חשודים לאותו דבר אינן נאמנין על של עצמם לכולי עלמא.

אבל אם נאמנין על של אחרים אם לאו, בהא איכא פלוגתא בבכורות (פ' כל פה"מ לה) דר"מ סבר החשוד בדבר לא דנו ולא מעידו, ורשב"ג פליג עליה ואמר נאמן הוא על של חבירו ואינו נאמן על של עצמו; ויש מי שפוסק כר' מאיר משום דהת' (בפ' עד כמה ל) איכא סתמא כותיה, דתנן התם:

זה הכלל כל החשוד בדבר לא דנו ולא מעידו.

אבל רוב הפוסקים ז"ל וכל האחרונים פסקו כרשב"ג משום דבפ' בתרא דיומא (עח) איפסיקא הלכתא בהדיא כותיה, ולא חיישינן לההוא סתמא דבפ' עד כמה דסתם ואח"כ מחלוקת הוא, הילכך נאמן על של חבירו ואינו נאמן על של עצמו; וכ"כ הרמב"ם ז"ל (פי"א מהלכות עדות); וכ"כ הרשב"א ז"ל בתשובה.


שו"ת הריב"ש סימן ו

בוגיאה, אל הותיק רבי בנימין עמאר, ישמרהו אלהים.

שאלה: אשה אחת באה ממיורקה, מאותן האנוסות לעבודת ככבים, ובנה בחקה ונאמר לה: מה טיבך ומה טיבו של בן זה?

ואמרה שאנוס אחד מארץ ארגון תבעה לינשא לו קודם הגזרה כדת משה ויהודית ולא עלתה בידו.

ולאחר הגזרה בכמו שבוע אחד, בא [אנוס אחד] לעבודת ככבים אוהבו של אותו אנוס החפץ בה, ודבר על לבה להנשא אליו, והיא נתפייסה ונגמר הזווג ביניה'.

אלא שלא קדשה בעדים ולא נשאת לו בעשרה, אלא על ידי עובדי ככבים בחקות דתם ובכהני במותם.

וישבה בביתו עמו כאשתו לכל דבר בחזקת אישות, והיו יודעים זה אנוסים רבים.

וישב עמה כמשלש חדשים, ונתעברה ממנו וזה פריה; והלך האיש ההוא מעבר לים, ולא יסף שוב אליה עוד.

ילמדנו רבינו מה יהיה משפטה, ואם יש לחוש לה אם לא.

תשובה:

אין ספק כי האירוסין או הנשואין, תקראם כמו שתרצה, שנעשו בנימוסי עובדי ככבים ובכהני במות', שאין בהם חשש קדושין, אף אם היו בהם עדים כשרים, שהרי לא נתקיים בהם נתן הוא ואמר הוא (קדושין, ה:).

ואף אם נאמר שאין אמירתו מעכבת, כיון שנתקבצו יחד כדי להתארס או להנשא, (קדושין, ו) והוי כמדבר עמה על עסקי קדושיה, ונתן לה ולא פירש, דקיי"ל: דיו כל שעוסקין באותו ענין.

מכל מקום בכאן הרי לא נתן לה כלום, רק שהכומר מברך אותם בקול גדול ונותן טבעת לכל אחד.

אבל מה שיש לעיין הוא במה שנתייחד עמה בפרסום, ועמדה תחתיו ונתעברה ממנו.

ושנינו בגיטין: (פ' הזורק פא) המגר' את אשתו ולנה עמו בפונדקי, ב"ש אומרי' אין צריכ' הימנו גט שני, וב"ה אומרים צריכה הימנו גט שני.

אימתי, בזמן שנתגרשה מן הנשואין, ומודים בנתגרשה מן הארוסין, שאין צריכה ממנו גט שני, מפני שאין לבו גס בה. ואסיקנא בגמ', דמתני' לאו בראוה שנבעלה, דבכה"ג ליכא לאיפלוגי בין שנתגרשה מן הנשואין לנתגרשה מן הארוסין, ולכ"ע צריכה ממנו גט שני, שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, וחוששין דלשם קדושין בעל.

אלא מתני' בדאיכ' עידי יחוד וליכא עידי ביאה, דב"ש סברי לא אמרינן הן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה, וב"ה סברי אמרינן הן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה.

ומודים בנתגרשה מן הארוסין שאינה צריכה הימנו גט שני, דכיון דאין לבו גס בה לא אמרינן הן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה.

וקיי"ל כב"ה וכמתני' (גיטין ח, ט), דאפי' לא ראוה שנבעלה, חוששין לקדושין כל שיש עידי יחוד ונתגרשה מן הנשואין שלבו גס בה; אבל נתגרשה מן הארוסין, שאין לבו גס בה, אין חוששין לקדושין אלא בשיש עדים שנבעלה.

אמנם צריך שיהיו שני עדים ביחד אם בביאה אם ביחוד; אבל בזולת זה אין חוששין כלל. (גיטין, ז, ד) כמו שמבואר בתוספתא: אחד בשחרית ואחד בין הערבים, זה היה מעשה ואמרו חכמים אין צריכה ממנו גט שני. (חדושין, גיטין, פא:)

גם הוסיף הרשב"א ז"ל, דדוקא כגון שראה הוא את העדים, אבל אם לא ראה הוא את העדים, אע"פ שהעדים רואים אותם, אינה צריכה הימנו גט שני. לפי שאדם יודע שהמקדש בינו לבין עצמו בלא עדים אינה מקודשת אע"פ ששניהם מודים, הילכך כשבעל זה לא לשם קדושין בעל אלא זנות בעלמא. (אוצר הגאונים, גיטין, חלק התשובות, סי' תמ"ג, דף פא:)

ומן הדין הנזכר, במגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי, הורו קצת מן הגאונים ז"ל, שכל אשה שתבעל בפני עדים צריכה גט, חזקה שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות.

ולפי דבריהם בכיוצא בזה דגיסי אהדדי, וגם שלקחה להיות לו לאשה, היה נראה לכאורה שצריכה הימנו גט כל שיש עדים שנתיחד עמה, אע"פ שאין שם עידי ביאה. דבהאי גוונא אמרינן הן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה, וכיון שנבעלה אמרינן לשם קידושין בעל, דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות.

אמנם הרמב"ם ז"ל דחה הוראה זו בשתי ידים, וכתב שאלו הדברים רחוקים מדרכי ההוראה, ואין ראוי לסמוך עליהם. שלא אמרו חז"ל חזקה זו אלא באשתו שגרשה בלבד, לפי שקרוב הדבר שנתיחד עמה או בא עליה לשם קידושין, מפני שדעתו להחזירה. או במקדש על תנאי ובעל סתם, שהרי היא אשתו, ובאשתו הוא שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, עד שיפרש שהיא בעילת זנות, או שיפרש שעל תנאי זה בעל.

אבל בשאר האנשים, כל פנוי הבא על הפנוי' אין חוששין לומר לשם קידושין בעל. כמ"ש זה (בפ"י הלכה יט מה' גירושין).

וכן הסכים הרשב"א ז"ל (חדושין, גיטין, פא:) והביא ראי' ממ"ש: (יבמות צז) נושא אדם אנוסת בנו ומפותת בנו, ולא שנא מפותה בפני א' או בפני ב'. ועוד שלא נזכר ד"ז בגמרא (בפ' הזורק פא ובפ' מי שאחזו עג:) אלא במגרש את אשתו בלבד.

וכ"כ רבינו מאיר הלוי ז"ל; והרבה מן האחרונים ז"ל; וכ"כ בספר אבן-העזר בשם הרא"ש ז"ל (טור, אה"ע, סי' קמט).

ובתוספתא (בריש קידושין א, ג) תניא: כל ביאה שהיא לשם קידושין הרי זו מקודשת, ושאינה לשם קידושין אינה מקודשת; ומפשטא משמע דבעינן שתהא בפירוש לשם קדושין; וכל שאינה בפי' לשם קידושין אינה מקודשת.

ולפי דעת זו שנראה נכון ושראוי לסמוך עליו, בנדון זה שלא אמר בפי' לעדים כשנתיחד עמה שהוא מתיחד עמה על דעת לבעול לשם קידושין, אין חוששין לה.

ואם יאמר האומר: אפי' הרמב"ם, הלכות גרושין, פרק י, הלכה יט ז"ל לא אמרה אלא בפנוי הבא על הפנויה בדרך מקרה, דכיון שלא פירש אמרינן דלא נתכוון לשם קידושין אלא לזנות בעלמא, אבל זה שנשאה והתנה עמה להיות אשתו, ה"ל כמדבר עמה על עסקי קידושי' בשעה שנתייחד עמה, ואין צריך לפרש, דה"ל כמו שפי' ואמר לעידי יחוד דדעתו לבעול לשם קידושין. יש להשיב ולומר, דאדרבה איפכא מסתברא, דאפי' לדעת אותם הגאונים ז"ל שסוברין דבסתם אמרינן לשם קידושין בעל, הכא בנדון זה לא בעל לשם קידושין. דכיון שהתנו בנישואין בחקות העובדי ככבים ובבית במותם מפי הכומר, הרי הוא כאילו פירשו שאין דעתם לשם קדושין כדת משה ויהודית, אלא בדרכי עובדי ככבים, שאינן בתורת קדושין וגיטין.

וא"כ אינה כנשואה, אלא שהיא אצלו כמו פלגש בלא כתובה וקדושין.

וכי תימא והא אמרי' בסנהדרין (פ' ד' מיתות נז:) דבני נח בעולת בעל (בראשית, כ, ג) יש להן, נכנסה לחופה ולא נבעלה אין להם, ומוזהרים הם על אשת איש ונהרגין עליה.

וא"כ בנדון זה שבאר שתהי' אשתו כחקות עובדי ככבים, הרי הוא כאלו אמר לה הרי את אשתי בביאה, כדין בן נח. לא היא, דבן נח אין לו אישות באשתו אלא לחייב את מינו, ר"ל ב"נ אחר שבא עלי', אבל ישראל אינו חייב באשת ב"נ, דבפירוש מעטיה קרא: אשת רעהו, פרט לאשת אחרים (סנהדרין, נב:).

ואפי' איסורא מדאורייתא ליכא משום אשת איש, אלא מגזירת בית דינו של חשמונאי, שגזר שחייב עליה משום נדה, שפחה, גויה, אשת-איש, גזרה משום אשת-איש של ישראל.

ולמ"ד משום נדה, שפחה, גויה, זונה, ס"ל סבירא ליה דאישות לית להו כלל, ולא גזרו משום אשת-איש. כמ"ש זה הרמב"ן ז"ל בחידושיו (פ"ק דקדושין).

וא"כ זה אע"פ שחטא ישראל הוא, ולא חל עליה קדושין כלל להיות אסורה מגזרת בית דינו של חשמונאי, כדין עובד ככבים למ"ד משום נדה, שפחה, גויה, אשת-איש, דאין קדושין בבת ישראל לחצאין (ע"ז, לו:).

ועוד דבבן נח אינה צריכה גט, דאינן בתורת גיטין, וכל שישלחנה הבעל מביתו או תמאן היא בו ותצא מביתו, הרי היא כפנויה גמורה.

והראב"ד ז"ל כתב, שדברי אותן הגאונים קיימין במוחזקין בכשרות, שחזקה לא יתפרצו בפני עדים לזנות, אבל בחשודין בפריצות עריות, אין חוששין לקדושין. וכ"כ הרמב"ם ז"ל (בפ"ד הלכה ו' מהל' נחלות) גבי מי שהוליד בן משפחתו, ואומר: זה בני ומשוחררת היא אמו, שהי' ראוי להאמינו לענין שיירש בנכסיו, מתוך שבידו לשחררו ולהורישו, אפ"ה כתב הרמב"ם ז"ל שאין מאמינים אותו ששחררה קודם שבא עלי', אלא א"כ הוא תלמיד חכמים, או אדם כשר שהוחזק בדקדוקי מצות. אבל אם משאר הדיוטות הוא, ואין צ"ל אם היה מן המפקירין עצמן לכך, הרי זה בחזקת עבד לכל דבר, ואחיו מאביו מוכרין אותו.

ובנדון זה ודאי אין לך פרוצין יותר מאלו ההולכים ברצון נפשם לפני עבודת ככבים להשתחות שם, ומעשיהם מוכיחים בפריצותם ובקלותם.

ואף כי בעונות אחר הגזרה, זולתי יחידים מיעוטא דמיעוטא, רבו המתפרצים בזנות של נכריות, אף כי בזנות של בת ישראל פנויה דנעשה להם כהיתר, אין צ"ל בקלי עולם כזה, שהוכיח סופו על תחלתו, שהניחה מעוברת והלך לו.

ועוד שזו כשתבעוה לינשא ונתפייסה, היתה צריכה לישב ז' נקיים, והיתה בחזקת נדה, ולא טבלה לנדתה, שהרי לא הי' להן אז אחר הגזירה מקוה טהרה, וא"כ הרי בא עליה ביאת זנות מספק נדה.

ואם לאיסור כרת התיר עצמו בביאתו, איך יחוש לאיסור קל של פנויה.

אין צריך לומר לדעת הרמב"ן ז"ל המתיר פלגש בלא קדושין, כיון שהיא; מיוחדת לו. ולדעתו ז"ל אין איסור בפנויה, אלא בבא עליה דרך מקרה אם באונס אם בפתוי; אבל הפנויה המיוחדת לאיש מדעת שניהם, אין בה ביאת זנות.

ובר מן דין לפי מה שנראה מן השאלה, לא היו כאן אפי' עידי יחוד, ולכולי עלמא אין חוששין לקדושין בלא עדים.

ואפי' בעד א' אפילו שניהם מודים אין חוששין לקדושין; אפי' ראוהו ב' אחד בשחרית וא' בין הערבים, אין מצטרפין, כמ"ש בתוספתא (שהבאתי למעלה (גטין ז, ד).

וגם שצריך שיראה הוא העדים כדעת הרשב"א ז"ל; וכן הודו לו המפרשים הבאים אחריו.

ואע"ג דבקטנה שלא מיאנה והגדילה ונשאת לאחר, אמר רב אינה צריכה גט משני, דכיון שהגדילה עם הראשון מסתמא בעל לשם קדושין דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות (יבמות קט:, קי); ואמרו בשם הרא"ה ז"ל, דאפי' עידי יחוד אינה צריכה, דכיון דאשתו היא ועומדת תחתיו, כ"ע ידעי שנתייחד עמה ובא עליה; זהו דעת יחיד, שכל הראשונים ז"ל כתבו שצריכה לעידי יחוד.

ועוד, דליכא למנקט כל חומרי הסברות לעגן את זו (רמ"א אה"ע סי' כ"ו ס"א ומחבר סי' קמ"ט ס"ו).

זהו מה שנראה לי בזה, וחתמתי שמי יצחק בר ששת זלה"ה.


שו"ת הריב"ש סימן יא

גם כן לרבי עמרם אפרתי בן מרואם, ישמרהו אלהים.

אח יקר ונעלה, ישמרך שומר ישראל.

הן אמת כי הגיע לי אגרתך הראשונה, אשר שאלתני בה מענין גט האנוסה שחתמו בו אנוסים.

וכן מענין אשה גרושה מניקה, ואין הוולד מכירה, אם צריכה להמתין כ"ד חודש.

והאגרת השנית, אשר נפלאת בו על לא השיבותיך על האגרת הראשונה, ויראת פן ואולי לא הגיעו לידי, ובאת ליד אחר. אל תירא, כי באו לידי כלנה.

ואשר לא השיבותיך אז בבא הראשונה, היתה נסבה להיותי אז טרוד מאוד, להיותי מעתיק דירתי מן הבית שהייתי דר בו, כי סתרוהו על מנת לבנותו, והוצרכתי לשנות דירתי בבית צר וקטן מהכיל וגם להפקיד ספרי ביד שנים שלשה, עד כלות בנין הבית ההרוס ואשוב למקומי הראשון.

ואשר שאלת, מאשה אנוסה שנתגרשה מבעלה שהוא אנוס לעבודת כוכבים, ועידי כתיבת הגט וקיומו ומסירתו כולם אנוסים. והאשה ההיא, בחסד השם ובהשתדלותה, יצאה מן הארץ אשר שם השמד, ובאת לארץ ישמעאל, לעבוד השם בנחת בלי פחד.

ואמרת, כי העדים ההם הוחזקו בכשרות, בין עם השם (וההפך) בין עם הגוים, ומקצתם נמנע היכולת לצאת לסבות מרובות. ונסתפק לך, אם האנוסים הם בגדר רשעי ישראל, שהם פסולי עדות מן התורה, אחר שהוברר שהם עומדי' לשם בעד חמוד ממונם. ויהיו פסולין מן התורה, אפי' לרבא דמכשיר מומר אוכל נבילות לתיאבון, משום דבעי רשע דחמס (שמות כג, א - סנהדרין כז). ואם תמצי לומר שהאנוסי' הם בכלל רשע דחמס, אם יכנסו כלם תחת זה הגדר, או נוציא קצת מהם הפורשים עצמן מעון כפי יכולתם, או נגזור מעוטא אטו רובא.

ואם תמצי לומר להחמיר, אם יהי' כן באיסורא כמו בממונא, ובפרט בעדות אשה משום עגונה כמו שהכשירו מטעם זה אינו יהודי מסיח לפי תומו. או אם נאמר, שגרע עדות אלו האנוסים מאינו יהודי מסיח לפי תומו, ויהי' הכל שוה לאסור. כי מה שכתב הרמב"ם ז"ל באגרת השמד, שאולי החרש והמסגר היו בכלל מי שסגד לצלם, זולתי חנניה מישאל ועזריה, ולא ראינו מעולם שקראם לא רשעים ולא פסולי עדות וכו'; אולי כוונת הרמב"ם ז"ל היא, לאחר שחזרו בתשובה. שהרי כתב הוא הרמב"ם ז"ל (פי"א הלכה י' מהלכות עדות): המוסרין והאפיקורסין והמינין והמומרי', לא הוצרכו חכמים ז"ל למנות אותן בכלל פסולי עדות, והם פחותים מעובדי כוכבים. ע"כ תורף דבריך.

תשובה: דע שמי שעבר על כל מצות התורה באונס, ואפי' עבודת-גילולים, שהדין הוא שיהרג ואל יעבור, אם עבר ולא נהרג לא נפסל לעדות, כיון שעשה כן באונס, ומפני אימת מות נפלו עליו. שהרי אין ב"ד עונשין אותו, לא במיתה ולא במלקות (סנהדרין ע"ד), דאנוס רחמנ' פטריה, מולנער' לא תעשה דבר (דברים כ"ב כ"ו) (נדרים כ"ז).

ואע"ג שבאותן עברות שדינם שיהרג ואל יעבור, אם עבר ולא נהרג, לא קיים מצות ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך וגו' (דברים ו' ה'), ואם עשה כן בפרהסיא, דהיינו בפני י' מישראל, לא קיים מצות ונקדשתי בתוך בני ישראל (ויקרא כ"ב ל"ב), ועבר על לא תחללו את שם קדשי (ויקרא כ"ב ל"ב). מ"מ כיון שלא חללו אלא מתוך האונס, לא נפסל לעדות, כיון שאין ב"ד עונשין אותו. וז"ל הגמ' (בפ' זה בורר כו:): עני מרי ארבעין בכתפי' וכשר? (בתמיהה). וז"ל הרמב"ם ז"ל (פ"י הלכה ב' מה' עדות): איזהו רשע? כל מי שעובר עבירה שחייבין עליה מלקות, זהו רשע ופסול לעדות שהרי התור' קראה למחויב מלקות רשע; שנא' והיה אם בן הכות הרשע וכו' (דברים כ"ה ב'). גם בפ' ההוא (הלכה ג') כתב בבאור זה: וכבר מנינו כל עבירה שחייבין עליה מלקות; רמז למה שמנה כל הלאוין שחייבין עליהם מיתה או מלקות (בפ' י"ט מה' סנהדרין). וכ"כ (בפ"כ הלכה ב' מה' סנהדרין): כל מי שעשה דבר שחייבין עליו מיתת ב"ד באונס, אין ב"ד ממיתין אותו. ואפי' היה מצוה שיהרג ואל יעבור, אע"פ שחלל את השם, הואיל והוא אנוס, אינו נהרג; שנ' ולנערה לא תעשה דבר (דברים כ"ב כ"ו), זו אזהרה לב"ד שלא יענשו האנוס ע"כ.

גם הרשב"א ז"ל כתב בתשובה: ישראל שנשתמד לעבודת כוכבים מחמת יראה אע"פ שחטא ישראל הוא (סנהדרין מ"ד) ואע"פ שהי' לו ליהרג ואל יעבור, מדכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל (ויקרא כ"ב ל"ב), מ"מ כיון שמחמת יראה הוא עושה, ר"ל מפחד שלא יהרגוהו, כיון שאין עליו חיוב ב"ד בשביל כך, וכתיב וחי בהם (ויקרא י"ח ה') ולא שימות בהם (יומא פ"ה:), ישראל הן, ושחיטתן מותרת, ואין אוסרין יין במגען; ע"כ. ומ"ש הרמב"ם ז"ל: שהמומרים פסולין לעדות, שהם פחותין מן העובדי ככבים (הלכות עדות פרק י"א הלכה י'), זהו במומרין ברצון, ושלא מחמת אונס. אבל מחמת אונס לא, שהרי פטור הוא מדיני אדם, ואף בדיני שמים פטור מן הכרת. כמו שדרשו רבותינו ז"ל בתורת כהנים, מה שנאמר בנותן מזרעו למולך: ושמתי פני באיש ההוא (ויקרא כ' ה'), לא אנוס ולא שוגג ולא מוטעה (ספרא, פרשת קדושים פרשה י').

אמנם, מה שאמרתי שמי שנעשה מומר מתוך האונס, עדיין ישראל הוא אע"פ שעבד עבודת-גילולים וחלל שבתות בפרהסיא, כיון שלא עשה כן אלא מחמת האונס, ראוי להבין, שזהו במי שכשהוא בינו לבין עצמו, נזהר מכל עבירות שבתור' בכל יכולתו. אבל אם אפי' בינו לבין עצמו, ושלא במקו' שיראוהו עובדי ככבי', אם עבר על א' מכל הלאוין שבתור' שחייב עליהן מלקות, כגון שאכל נבלות וטרפות בין לתאבון בין להכעיס, אע"פ שאינו כעובד ככבים גמור, כיון שאינו עובד גלולים או מחלל שבת בפרהסיא ברצון, מ"מ פסול הוא לעדות. דקי"ל כאביי, דלא בעינן רשע דחמס (סנהדרין כ"ז). ואפי' אוכל נבילות להכעיס, דלאו רשע דחמס הוא, פסול, אין צ"ל במומר לתיאבון, דלכולי-עלמא פסול, דרשע דחמס הוא, משום דכפין אכיל וכפין סהיד.

ובזה נפלה שגיאה בכתבך, שאמרת דרבא מכשיר אוכל נבילות לתאבון; ואע"פ שתחלת השמד הי' באונס, הרי עובר עתה ברצון, כיון שעושה כן בינו לבין עצמו שלא במקום רואין, שירא מהם שיעלילוהו וימסרוהו. אין צ"ל אם עובד עבודת-גילולים, או שמחלל שבת בפרהסי' בפני עשר' ישראל, שזהו עובד כוכבים גמור הוא, כיון שעתה עושה זה שלא מחמת אונס.

ולכן באלו האנוסי' שעבר עליהם חרב השמד, ועמדו ימים רבים בין עובדי כוכבים, גוזרי השמד, ולא מלטו נפשם אל ארץ אחרת שיעבדו השם בלי פחד, ראוי לחקור הרבה בענינם. כי יש מהם שהי' יכולת בידם לצאת מן הארץ ההיא, ולמלט נפשם מן השמד; אלא מאחר שהמירו, אף אם תחלתן באונס, אחר כן פרקו עול שמים, נתקו מוסרות התורה מעליה', ומרצונם הולכי' בחקות עובדי ככבים, ועוברי' על כל מצות התור'. ולא עוד, אלא שרודפי' אחר היהודים האומללים אשר ביניהם להעלילם, כדי להכחידם מגוי, ולא יזכר שם ישראל עוד. וגם על האנוסים אשר לבם לשמים, ומשתדלים לצאת מתוך השמד, אלה הרשעים מוסרין אותן למלכות; כמו ששמענו מקצתם אשר בבלנסיה וברצלונה. הנה אלה וכיוצא בהן, אין להן חלק באלהי ישראל, ואין צ"ל שהם פסולי' לעדות, אלא הם פחותי' מן העובדי ככבים, אע"פ שהי' תחלתן באונס. ויש אחרים, שהיו יוצאים בלב שלם ובנפש חפצה מן השמד, אלא שאין יכולת בידם, כי לא יספיק אשר בידם אל ההוצאות המרובות שיש להם לעשות להוציא עצמם ונשיהם וטפם. ואולי מספיק להם להוציא עצמם, אבל הם יראים, פן בהניחם אנשי ביתם בין עובדי ככבים, יתערבו בהם וילמדו ממעשיהם, ולא יצאו משם לעולם. והם בוחרים להתעכב שם, למען הביא את בני ביתם בכבל רסן התורה ומצותיה, עד ירחמו עליהם מן השמים, ויפתחו עליה' שערי הצלה. ובנתיים הן נזהרים מלהתגאל בטומאת העבירות, זולתי בשעת הסכנה ובמקום סכנה.

ואלה, אף אם לפי האמת, כל שאפשר להם להציל עצמם חייבין להציל, אף אם יעזבו בניהם ובני ביתם, שאהבת השם ותורתו קודמת לכל ואח לא פדה יפדה איש וכו' (תהלים מ"ט ח'). וכמ"ש הרמב"ם ז"ל באותה האגרת שזכרת (אגרת השמד).

עם כל זה נרא' לומר, שאינם פסולין להעיד, (רמ"א אה"ע סי' מב ס"ה) שהרי אינם חושבין לעשות עברה בעכבתם, כיון שעושין כן כדי שלא יטמעו בניהם בין עובדי ככבים.

ודמיא למאי דאמרי' (בפ' זה בורר כו:): הנהו קבוראי דמקברי מיתנא בי"ט ראשון, שמתינהו רב פפא ופסלינהו; סבר ר"ה ברי' דר"י לאכשורינהו, א"ל רב פפא: והא רשעי' נינהו? סברי מצוה קא עבדינן; והא שמתינהו ולא אתו למשרי שמתייהו? סברי כפרה עבדי לן רבנן. ונראה דקיי"ל כר"ה ברי' דר"י, דהא שתיק לי' רב פפא.

וכן פסק הרא"ש ז"ל הרא"ש סנהדרין פרק ג' סימן ט"ו.

גם הרמב"ם ז"ל כתב (בפ' י"ב הלכה א' מה' עדות), וז"ל: אבל אם ראוהו עדים שעבר על דבר שקרוב העושה להיות שוגג, צריכין להזהירו ואח"כ יפסול. ראוהו קושר או מתיר בשבת, צריכין להודיעו שזה חלול שבת, מפני שרוב העם אינם יודעים זה וכו'; וכן כל כיוצא בזה עכ"ל.

גם באותה האגרת אגרת השמד כתב על כיוצא באלו, שהוא עובר, והוא קרוב למזיד, לא אמר שהוא מזיד גמור.

והדבר ברור שלא נפסל לעדות אלא מי שהוא מזיד גמור בעברה שחייבין עליה מלקות, כמ"ש למעלה. ולכן בגט האשה אשר עדיו מן האנוסים, אשר נשארו בארצו' השמד, ראוי לחקור הרבה בענינם, מאיזה מין הם. כי עתה, מאחר שעמדו שם כל זה הזמן, ולא יצאו להמלט על נפשם, כאשר עשו רבים, מהם עשירים ומהם עניים מרודים, הנה הנשארים כבר יצאו מחזקת כשרות, וצריכין חקירת חכם, שיחקור עליהם טרם תקובל עדותם. ואם הם מן המין שהם כשרים להעיד לפי הדרכי' שכתבתי למעלה, מכשירין הגט, ומתירין האשה לינשא; אבל אם ממין הפסולין, לפי מה שכתבתי, אין מתירין אותה לינשא.

ודומה לזה כתב הרמב"ם ז"ל (בריש פרק י"א מה' עדות) בענין עמי הארץ.

ומה שאמרת, (יבמות קכ"א:) שחכמים התירו משום עגונא כותי מסיח-לפי-תומו, אינו ענין לזה. דהתם הוא להעיד שמת בעלה, שהכשירו בו עד א', ואפי' עד מפי עד, ומפי עבד, ומפי שפחה (יבמות קכ"ב), ומשום דהיא גופא דייקא ומנסבא (יבמות קטו) מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה (יבמות פח) אבל בעדות גט אשה הוה ליה דבר שבערוה, ואין דבר שבערוה פחות משנים (גטין ב:), וכשרי', דילפי' דבר (דברים כ"ד א') דבר (דברים י"ט ט"ו) מממון (סוטה ב:).

אלא שהאמינו השליח המביא גט ממדינת הים לומר בפני נכתב ובפני נחתם, משו' דמדאורייתא קיום שטרות לא לבעי', ורבנן הוא דאצרוך; והכא משום עגונא אקילו בה רבנן כדאיתא (בריש גיטין, ג).


שו"ת הריב"ש סימן יד ד"ה ליקר גיסי

ליקר גיסי, רבי יצחק עבד אל חק בן הרופא רבי אהרן עבד אל חק ישמרהו אלהים.

שאלה:

ראובן שדך את בתו, כשהיא קטנה, לבן שמעון, במיורק' קוד' הגזרה.

ופסק לתת לו בנדוניא סך ת"ק ליטרא. וגם שמעון, פסק לתת לבנו מנכסיו, בשעת נשואין, אלף ליטרין ובית, היה שוה אז יותר מת"ק ליטרין.

אחר כן באה הגזרה, וראובן ושמעון אבדו רוב נכסיהם בגזרה, בענין שלא יוכל שום אחד להשלים התנאין שפסקו ביניהם.

וגם, שאחרי שעברה על שניהם ועל בני ביתם גזירת השמד, ונצטרך כל אחד להביא עצות מרחוק, ולעשות בתחבולות, לצאת מתוך ההפכה, ואולי אלו יצאו למזרח, ואלו למערב. על זה היה דעת שניהם, שהשדוכין והתנאין ההם יהיו בטלים מעצמם.

אח"כ נכנס ראובן לבדו בספינה אחת המפרשת בים, כדי ללכת בה ארץ ישמעאל, להמלט על נפשו, ולצאת מאונס השמד.

והניח אשתו ובני ביתו במיורקה. ועמדה הספינה בנמל מיורקה ימים מספר. ובתוך הימים ההם, שמעון עשה תנאים חדשים עם אשת ראובן ובנו, ושדכו הבחורה לבן שמעון. גם עשו, שבן שמעון קדש הבחורה ההיא מיד בחשאי, והיא עדיין קטנה שלא מדעת אביה.

וראובן היה עדיין בנמל, והיו יכולין לשאול את דעתו.

ועידי הקדושין היו שני אנוסים שהם קרובים זה לזה. והקורבה היא, שבת אחי אמו של הא', היא אשת השני.

גם העד הא', קודם אלו הקדושין, היה מחלל שבתות בפרהסיא אחר הגזרה. שהיה כותב בעסקי האנוסים בשבתות ובמועדים, ואין אונס ומכריח אותו על זה, רק שהיה עושה לאהבת תועלת השכירות.

והעד האחר, היה אוכל נבלות וטרפות עם עובדי ככבים, והיה רגיל עמהם תמיד, וקראו לו ואכל מזבחם. ואח"כ נכנס בן שמעון המקדש בספינ' ההי', ללכת עם ראובן באשר ילך.

והגיד לראובן, כי בתו נתקדשה לו. וראובן חרה לו מאד, ויהי כמחריש; כי לא חשש לזעוק על זה ולהשמיע במרום קולות, יען היה בספינה, ומרחיק ללכת עם הבחור המקדש, והבת נשארה במיורקה.

גם כי ירא מן העובדי ככבים, שהיו עמו בספינה, לפרסם שנתקדשה בתו שלא מדעתו, פן יעלילום כי עדיין הם מחזיקי' בדת יהודים.

אבל בחשאי שלח כתבו לבנו, לגעור בו על שעשה את הדבר הזה שלא מדעתו, ושאינו מתרצ' בקדושין אלו.

ילמדנו רבינו, אם יש לחוש לקדו' אלו להצריכה גט, אם לאו.

תשובה:

נראה, שאין לחוש לקדושין אלו כלל, מכמה טעמים. הטעם הראשון, (כתבו) כל הגאונים, הרי"ף, כל האחרונים, דקי"ל כעולא דאמר (בפ' האיש מקדש מד:): דקטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה, אפי' מיאון אינה צריכה. וליתא לדרב ושמואל, דאמרי: צריכה גט וצריכה מיאון, דחוששין שמא נתרצה האב. דהא רבינא דהוא בתרא, קאי כעולא; כדאמר התם רבה בר שימי בפירוש: מר לא סבר לה להא דרב ושמואל.

וכן הסכימו כל הגאונים בפסק זה, כמ"ש זה בארוכה בהלכות הרי"ף ז"ל. וכן הסכימו כל האחרונים ז"ל, דאפי' שדכה אביה לזה שנתקדשה לו, אין חוששין שמא נתרצה האב בקדושין; דהא רב ושמואל גופייהו לא חיישי אלא בשדכו, כדאמר רב נחמן התם; וכיון דלא קיי"ל כוותייהו אפי' בשדכו אין חוששין.

אין צ"ל בנדון זה, שלא שדכו לדעת אביה; שהרי השדוכין הראשונים של קודם הגזרה, שנעשו לדעת אביה, כבר היו מבוטלין, לפי מה שבא בשאלה.

(רי"ף, ה"ג, רמב"ם, המאור, ראב"ד, הגהות ר' משה הכהן)

ודעת הריא"ף ז"ל, דאפי' נתרצה האב בפירוש בשעת שמיעה, אין חוששין להם. וכן הוא בה"ג. וכ"כ הרמב"ם ז"ל (פ"ג מה' אישות) וז"ל: נתקדשה קודם שתבגור, שלא לדעת אביה, אינה מקודשת. אפי' נתרצה האב אחר שנתקדשה, ואפי' נתאלמנה או נתגרשה מאותן הקדושין, אינה אסורה על כהן; עכ"ל, והרב בעל המאור ז"ל לא השיג על הריא"ף ז"ל בזה.

גם לא הראב"ד ז"ל בהשגותיו על הרמב"ם ז"ל. גם לא הרב ר' משה הכהן בהגהותיו.

ורב אחא גאון ז"ל כתב בשאלתות (בפ' ואלה המשפטים): דבקטנה, לכו"ע לא חיישינן שמא נתרצה, דודאי לא נתרצה; כי פליגי בנערה. וכן בלא שדוכי, לכ"ע לא חיישינן; כי פליגי בנערה, ובשדך, דלרב ושמואל חיישינן שמא נתרצה, ולרבינא לא חיישינן: וקי"ל כרבינא.

אמנם, יש מן האחרונים ז"ל שאומרים, דרבינא לא פליג אלא בסתמא, דלא חיישינן שמא נתרצה, אבל אם ידענו בפירוש שנתרצה, צריכה גט, אפי' בקטנה.

ואפי' לדבריהם, בנדון זה אינה צריכה כלום, שהרי לא ידענו שנתרצה; ואדרבה, חרה לו, ושלח לגעור בבנו על מה שעשה שלא מדעתו, ושאינו מתרצה בקדושין אלו.

ועוד, דאפילו לרב ושמואל, דס"ל דחוששין שמא נתרצה האב, אין כאן קדושין. כדאמרי' (קדושין מה:): נתקדשה לדעת, והלך אביה למדינת הים, ועמדה ונשאת, אמר רב: אוכלת בתרומ', עד שיבא אבי' וימחה; ור"א אמ': אינה אוכלת בתרומה, שמא יבא אביה וימחה, ונמצאת זרה למפרע.

משמע, דלכ"ע, ואפי' רב, דס"ל חוששין שמא נתרצה האב, כל שמיחה האב, אין כאן קדושין כלל; דמשמע לישנא דנמצאת זרה למפרע, דמשמע זרה גמורה.

ועוד, מדחיישינן בדרבנן, דהא מדאורייתא בקדושין אכלה, ואם בההיא דנתקדשה לדעת אביה יכול למחות, בנשואין כ"ש, כשלא נעשה שום דבר לדעתו. וכן בירושלמי: קדשה שלא לדעת, וכנסה שלא לדעת, זה היה מעשה, ובא אביה ועקר קדושי'; דמשמע לגמרי עקרם.

ועוד נראה, דאפי' אם לא מיחה מיד. ונאמר, דלרב ושמואל צריך למחות מיד בשעה שמיעה, אבל כל ששתק בשעת שמיעה חוששין שמא נתרצה אע"פ שמיחה אח"כ; ולא אמרינן הוכיח סופו על תחלתו, אלא אמרינן נמלך הוא. אפ"ה, בנדון זה, שהוא בספינה ואינו עמהן בעיר, אין שתיקתו כלום. דהאי דשתיק, משום דכיון שאינו עמהם בעיר, סבר, מאי אהני לי דאצוח.

והיינו דאמרינן, עד שיבא אביה וימחה, ולא אמרינן עד שישמע אביה וימחה; משמע שאין צריך למחות עד שיבא (רמ"א אה"ע סי' ל"ח ס"י).

וא"כ, בנדון זה, אף אם שתק בשעת שמיעה, כל שמיחה אח"כ, אין כאן קדושין; ואפי' לרב ושמואל.

אין צ"ל אליבא דהלכתא, דאין חוששין להם כלל, כיון שלא שמענו שנתרצה. ולא סוף דבר בקטנה, אלא אפי' בנערה שנתקדשה שלא לדעת אביה; דהא קיי"ל כר"י דאמר אביה ולא היא.

וא"צ לומר לדעת הריא"ף ז"ל, וה"ג, והר"ם ז"ל, דאפי' נתרצה האב אח"כ בפי', אינן קדושין, כיון שבשעת קדושין לא ידע.

ומשמע דנפקא להו ממאי דאמרינן בשילהי סוגיין (בפרק האיש מקדש [מו]): ואם פיתה לשום אישות, קדושין ל"ל? א"ל אביי צריכה קדושין לדעת אביה. משמע, דלא סגי בשיתרצה האב בקדושין הראשונים.

וכן משמע להו, דכי אמרינן בפי': מר לא ס"ל דרב ושמואל, לומר, דכיון דשדיך, ה"ל כארצי קמיה ושתיק, ומסתמא כשישמע האב יתרצה.

ואפ"ה לית לי' דרב ושמואל, ולא חיישינן שמא נתרצה; אלמא אין רצונו מועיל כלום אחר הקדושין, אלא בעינן שיתרצה בשעת קדושין.

וגבי בן נמי, ארצי קמיה ושתיק לא הוי כשליח.

וכבר כתבתי למעלה, שכל הראשונים ז"ל שחברו השגות על ההלכות, או על הרמב"ם ז"ל, לא השיגו עליהם בזה, נראה שהודו להם בדין זה.

גם מה שהוקשה לקצת מן האחרונים ז"ל, על דעת ההלכות במש"כ שם, שאינן קדושין, בין נתרצה האב אח"כ בין לא נתרצה, כבר תירץ הכל הרשב"א ז"ל.

ואם יאמר האומר: הרי כתב בעל הלכות ז"ל: קטנה שקדשה עצמה, או שהשיאה עצמה בחיי אביה, אין קדושיה קדושין, ואין נשואיה נשואין. וקטנה דאיתיה לאבוה במדינת הים, ואנסיבתה אמה, דהא מלתא אתשאילת כמה זמנין קמי רבנן, ואמרי דשפיר עבדת. דנשואין תקינו לה רבנן לקטנה: אי איתיה לאב, מיקדשא קדושי תורה; ואי לא, מנסבא בתקנתא דרבנן, וכי גדלה, גדלי נשואין דילה, וכדאתי אב לא צריך לקדושין; ע"כ.

וא"כ, בנדון זה, שקדשוה אמה ואחיה לדעתה, הרי הם קדושין בתקנתא דרבנן, והיתה צריכה למאן, וכיון שהגדילה, שוב אינה יכולה למאן, וצריכה גט. הא ליתא, דאפילו בעל הלכות ז"ל לא קאמר, אלא היכא דאיתיה לאבוה במדינת הים, אבל בנדון זה, שעדיין היה בנמל, והיו יכולין לשאול דעתו, ולא חששו לו בזה, אין רצון אמה ואחיה מועילים.

ועוד, דלעולם כל שידע האב ולא נתרצה, אין כאן קדושין, ולא נשואין. ולא בא לומר בעל הלכות ז"ל, אלא שיכולה לעמוד תחת זה ואין ביאתו ביאת זנות. ואם בעל אחר נשואין, קודם שיבא האב וימחה, אינה צריכה לקדושין אחרים; שעתה אחר שהגדילה הוא בועל לשם קדושין.

ובר מן דין, (הרמב"ן) שחכמי הצרפתים ז"ל, דחו דברי בעל הלכות ז"ל בשתי ידים. שלא תקנו נשואין לקטנה, אלא בשמת אביה, או ביתומה בחיי האב, דהיינו השיאה ונתגרשה, אבל בעודו חי, אע"פ שהוא במדינת הים, לא. ואיך יתקנו לה נשואין, ואדרבה, אסורה לישב תחת זה, שמא יקבל בה אביה קדושין מאחר במדינת הים. וכן דעת הרמב"ן ז"ל, כמ"ש זה בחדושיו בפ' האיש מקדש.

(תוספות, הרא"ש)

וכן כתוב בשאלתות: דלא יכלה אמה ואחיה לקדושי לברתא, אלא היכא דשכיב אבוה; אבל אי קיים אבוה, לא יכלה. והכריחו כן התוספות, מדטרחינן בגמ' לאשכוחי מיאון בקטנה בחיי אביה, ודחיקנא ואוקימנא בשנעשה בה מעשה יתומה בחיי האב, וכן דחקינן לשנויי בקדושי'. ועוד אליבא דר' יוסי בר"י, הוה להו לאוקמי בשהלך אביה למד"ה וקדשוה אמה ואחיה דתקינו לה רבנן נשואין; אלא ש"מ, דאינן נשואין אפי' מדרבנן.

כך העלו בתוס'. וכ"ה מסקנת הרא"ש ז"ל.

גם הרמב"ם ז"ל (בפ"י מה' גרושין), לא הביא מיאון בקטנה אלא ביתומה, ולא בשנתגרשה מן הנשואין, ולא הזכיר כלל הלך אביה למדינת הים. זהו מה שנ"ל לומר בבטול קדושין אלו, מפני שנעשו שלא לדעת אביה.


Voltar
חזרה


Volta para a página principal
חזרה לדף הבית