א.

הראשון – בכל מאמר הוי מסתכל: מי הוא המדבר, מי הוא השואל ומי המשיב, מי הוא המקשה ומי הוא המתרץ, וראה אם הם הביאו תנא עם תנא, או אמוראה עם אמוראה, או רב עם תלמיד – תשא את שמותם, ותישמר שלא יתחלפו לך המקשה בשביל המתרץ או בהפך.

ב.

השני – בכל מאמר ומאמר שיאמרו לך התנא או האמורא, הוי מסתכל מהו צד-הספק אשר היה אפשר להסתפק אם לא אמרו ולכן הוצרך לאמרו, ומפני-מה היינו מסתפקין בו. ואחר שייוודע לך הספק וטעמו, יש לך לדעת למה לא נאמר – רוצה לומר, הספק ההוא – ולבקש טעם והכרח למה שאמר התנא, שהוא ודאי, וטעם לכל זה ואם מה שאמר התנא הוא בלי ספק, מה צורך לאמרו.

דרך משל, אם יאמר האומר: טבעת זאת היא מכסף אן מזהב, שאי אפשר להסתפק בה שהיא מדבר אחר – אם-כן הדיבור בזה הוא שוא ומותר גמור ואין לשום בעל שכל לאמרו, וכל-שכן לתנא או לאמורא. ועל דיבור כזה – רוצה לומר, שלא נודע ספקו – אמר בגמרא: "פשיטא, מאי אתא לאשמועינן, זיל קרי בי-רב הוא", כלומר, שאין שבח לתנא או לאמורא שיאמר דבר שאין בו חידוש. וישיב המשיב בהודעת הספק: "מהו דתימא" וכו'. ופעמים ישוב המקשה אחר-כך להקשות לאמור: ולמה לא נאמר זה? – על זה נאמר בגמרא: "ואימא הכי נמי" וזהו שמבקש ההכרח למה שאמר התנא, ואז ישיב לו המשיב בהודעת ההכרח. והנה הקושיא הראשונה היא קושיית "פשיטא" והשנייה קושיית "למה", ואלו השני קושיות כמעט הם הפכיות, כי המקשה "פשיטא", הוא לומר שאין חידוש במאמר ההוא בעיניו שיש בו חידוש, עד שחשב שאין ראוי להיות כן.

והנה – אבאר לך משל זה, ואם הוא נמצא בגמרא פעמים רבות עד אין מספר. אמרו במסכת נדה, פרק קמא (דף יב, ב): תנו רבנן: אשה שאין לה וסת אסורה לשמש, ואין לה לא כתובה ולא פירות ולא מזונות ולא בלאות; יוציא ולא יחזיר עולמית, פשיטא? לא צריכא, דהדר איתקנא, דמהו דתימא להדרה, קא משמע לן זימנין דאזלא ומינסבא ומתקנה, ויאמר: אילו הייתי יודע שכן היא, אפילו היו נותנין לי מאה מנה לא הייתי מגרשה! ונמצא בטל ובניה ממזרים.

ג.

השלישי – הוי משתדל לדעת טעם כל דבר ודבר שייאמר לך התנא או האמורא, מהו טעמו ושרשו המחייבו לומר כן, כי היודע טעם הדבר – הוא היודע הדבר בסיבותיו, כי היא הידיעה השלמה והאמיתית, והוא כמהלך בדרך עם אבוקה בידו, כי יודע אי-זה הדרך ישכן-אור, ועל זה אמר בגמרא: "מאי טעמא דפלוני". כמו שאמר בתחילת נדה (דף ב, א) על מה שאמר שמאי: כל הנשים דיין שעתן, פתח הגמרא ואמר: מאי טעמא דשמאי?

ואחר שתדע זה הטעם, חפש ודרוש אחר הטעם וראה אם אותו טעם מספיק לכל חלקי אותו הנושא והדין או לא. כמו שאמר בשמעתא, כשחזרו לומר (שם ג) כי טעם שמאי משום "אשה מרגשת בעצמה", הקשו לו: והא איכא ישנה, והא איכא שוטה? וכמו-כן תמצא שם שאמרו על "וחכמים אומרים לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא מעת לעת", אמר בגמרא (דף ד): אמר רבה מאי טעמא דרבנן? אשה מרגשת בעצמה; אמר לה אביי: אם-כן תהא דייה שעתה? ורבה לחדודי לאביי הוא דבעי, אלא מאי טעמא דרבנן? אמר רבא וכו', ועל זה אמרו: "זיל בתר טעמא".

ויצא לך מזה – רוצה לומר, מידיעת הטעם בדבר – תועלת רב, כי כאשר תדענו מדעתך, תוכל להוציא לאור כל תעלומה ודין כל פרטים רבים שלא נתפרשו בשמועה, וכדאיתא התם בפרק בתרא דנדה (דף סו, ב): אמר רבא, אשה לא תטבול על-גבי כלי חרש. סבר רב כהנא דתעמא דמשום גזרת מרחזאות, הא על-גבי סלתא שפיר דמי. אמר לה רב חנן: התם טעמא מאי משום דבעיתא, סילתא הכי נמי בעיתא. הרי כי מצד הטעם נתחייב להיות הדבר מותר או אסור, ומצד שהיה טועה בטעם היה טועה בדין.

ד.

הרביעי – כאשר תראה שני נושאים שונים מתדמים זה לזה, אשר מן הראוי שיהיו גם-כן שווים במשפטיהם אשר יינשאו ויתנו עליהם, ותראה כי התנא או האמורא יפריש ביניהם ויחליף במשפטיהם – יש לך לדעת הדבר למה נשתנה זה מזה בדינם ולבקש הסיבה לחילופה, ועל זה אמרו: "מאי שנא?" ואשר יקשה המקשה "מאי שנא", יש לך לעיין היטב ולראות אם אותם הדברים הם מתחלפים בצד-מה או דומים מכל צד, כי אם יש ביניהם חילוף-מה, אפשר שאותו החילוף מסבב חילוף המשפט ביניהם, כמו שבא בריש נדה (דף ב, ב), כי כשהיקשה המקשה "ומאי שנא ממקוה דתנן" וכו', השיבו לו "התם משום דאיכא למימר העמד טמא על חזקתו" וכו'.

וכמו-כן אם תראה שני מאמרים דומים זה לזה, ויפרש המפרש האחד בדרך אחד והשני בדרך אחרת, תוכל להקשות "ומה ראית?" והא מה שכתבו: "ואימא איפכא", או "איפוך אנא", וישיב המשיב בהכרח דין או סברא ויאמר "מסתברא". וכן כאשר יניח המקשה הנחה או הקדמה בלתי מוכרחת, יקשה עליה, וישיב "ומה ראית".

ה.

החמישי – בכל מאמר ומאמר ובכל דיבור ודיבור הוי מרבה לחקור אם הוא כולל או פרטי, ואם בא למעט או לרבות; כי כל עוד שירבה האומר תנאים או סימנים במאמרו, הוא למעט ולהוציא מאותו כלל ומשפט שאר הדברים שאין להם אותם הסימנים, וכל עוד שימעט בתנאים או בסימנים הוא יותר כולל, ומכוון לתת משפט מוחלט בלי תנאים. כי כאשר יאמר האומר: הסוס האדום אשר רכב עליו המלך – נתנו למשנה! והנה בא באמרו 'האדום', הוא להוציא מסוס אחר שהוא אדום, וכן בהפך. ועל זה בגמרא בכמה מקומות ישאל: "למעוטי מאי", "לאפוקי מאי", "לאיתויי מאי", "לרבויי מאי".

ו.

השישי – בכל מאמר ומאמר ובכל דיבור ודיבור הוי משתדל להבין עצם המאמר ההוא תחילה, ואחר-כך תשתדל להבין המובן מכלל אותו המאמר. ועל זה אמרו: "הא דרבי פלוני לאו בפרוש אתמר אלא מכללא אתמר". הנה קראו לפשט 'פרוש' ולדיוק קראו 'כלל'. וראה אם המובן מפשט המאמר מנגד למובן מדיוקו או לאו, או אם המאמר מנגד למה שכתב בתחילה או בהפך, ועל זה אמר: "הא גופא קשיא", "הא קשיא רישא אסיפא". כמו שתמצא בריש פירקא קמא דקדושין (דף ה, ב): תנו רבנן, כיצד בכסף? נתן לה כסף או שוה-כסף ואמר לה 'הרי את מקודשת לי', אבל היא שנתנה לו ואמרה 'הריני מקודשת לך' אינה מקודשת. מתקיף לה רב פפא: טעמא דנתן הוא ואמר הוא, הא נתן הוא ואמרה היא, אינה מקודשת; אימא סיפא: אבל היא שנתנה לו ואמרה לו – טעמא דאמרה היא ונתנה היא, הא נתן הוא ואמרה היא, הוו קידושין, קישא רישא אסיפא? ותרץ: רישא דווקא סיפא כדי נסבה.

ז.

השביעי – בכל מאמר הוי מסתכל לדעת מהי כוונת המאמר ההוא ומה תכליתו, וכוונת המביא אותו ולאיזה תכלית מביאו: אם לסייע לחברו או להקשות ממנו. כי כשהוא לסיוע יאמר "תניא נמי הכי", או "תניא דמסיע לך" או אף אנן נמי תנינא", וכשהוא להקשות יאמר "מיתיבי" או "ורמינהי", וכיוצא באלו.

ואם כוונת האומרו הוא למעט או לרבות או לפרש, כמו שהקדמנו, ועל זה אמרו – רוצה לומר, על ידיעת תכלית המאמר ההוא – "מאי נפקא מנה", "למאי הלכתא", כלומר, מהו התועלת היוצא לנו מזה המאמר, כי בוודאי לכל מאמר ומאמר וכל סיפור וסיפור הבאים בתורתנו ובגמרא לחכמים זכרונם לברכה יש-לו תכלית מה, ויוצא לנו ממנו תועלת או לגוף או לנפש או לשניהם יחד; כל-שכן בדינים אשר באו בהם, כי כל דבר שאינו לתכלית-מה הוא דבר בטל, וכתיב (דברים לב): "כי לא דבר ריק הוא מכם".

ח.

זה כלל גדול לעולם: מה שיש לך לעיין תחילה בכל מאמר ומאמר או דיוק או הקדמה שיאמר האומר – בין הוא תנא או אמורא או מפרש – לדעת מהו החידוש שייוודע לנו במאמר או בדין ההוא, ואחר-כך לדעת מהו ההכרח שיש-לו להכריח את המאמר או הדין או התנאי שהוא דן. והנה, הראשון הוא מה שנאמר בגמרא: "מאי קא משמע לן, פשיטא" – רוצה לומר, כשאין חידוש במאמר יקשו לו זה. והשני, הוא שנאמר עליו "מנא לך", או "מאן אמר לך", והוא הנקרא 'למה', כלומר: למה תאמר כן. וכשתדקדק שני דרכים אלו בכל מאמר, תבוא על תכונתו ותדע אי-זה הדרך ישכן-אור.

ויש לעיין בעניין החידוש, אם חידוש המאמר בפשוטו או במובן ממנו – רוצה לומר, בדיוקו; ואם החידוש בראש המאמר או בסופו או בשניהם, כדאמרינן: "רישא דוקא, סיפא כדי נסבה".

ובעניין ההכרח גם-כן יש לך לעיין, באיזה אופן הוא מוכרח המאמר ההוא: אם הוא מוכרח מצד עצמו או ממקום אחר. וכמו-כן אפילו המפרש, אם הוא מכריחו מצד הלשון או מצד העניין כאמרם: "דבר הלמד מעניינו".

ובכל מאמר או דין אשר יינשא על נושא, הבט מה היית דן מסברתך, כי אם היית דן כמו-כן אם לאו. ואם היית דן כמוהו – מה מחדש האומר, ואם לאו – מאין מכריחו.

ובכל תנאי ותנאי שיניח המדבר, ראה מה צורך אותו תנאי; ואם מצד התנאי מתחייב הדין ההוא, ראה כיצד מתחייב בעבורו וכיצד נמשך ממנו. ובכל מאמר ותנאי שיניח המדבר, ראה מה צורך יש לאותו תנאי ובזולתו, וכן הבט סותרו והפכו מי הוא, וראה אם שינה משפטם אם לאו. דרך משל, כי אם היה התנא אומר "העושה כך וכך חייב" – מי שלא עשאו מה תהא דינו, חייב או פטור? או אם הוא אומר "חייב", למה לא נאמר פטור, וכדומה לזה, כי אין האמת ניכר אלא מתוך הפכו.

ובכל נושא או משפט, ראה כמה הם החלוקות אשר מחלק אותם התנא, וראה אם הם חלוקות הכרחיות ואם יש אחרות מלבד אותם הנזכרות, ולק אתה כל החלוקות אשר בטבע משפט החלוקה האפשריים להיות באותו נושא, ועיין למה הניח השאר התנא ולא עשה אלא אלו: או מפני שהם מבוארות בעצמן – רוצה לומר, הנשארים – או בפני שאין עתה מקום להזכירם.

ובכל תרוץ או פירוש שיפרש המקשה או יתרץ המתרץ במשנה או בבריתא או איזה מאמר שיהיה, ראה גם ראה היאך מתיישב אותו הפירוש על לשון אותה משנה או בריתא והיאך סובל אותו הפירוש, אם הוא דחוק או מרווח, כדאמרינן: "חסורי קא מחסרא והכי קתני", "הכי קאמר", כי אלו התרוצים הם דחוקים.

וככה תעשה בפרושי המפרש על השמועה, כגון רש"י אן הרב רבנו משה בר נחמן, זכרונם לברכה, כי אחר שתבין כוונתם ופרושם היטב, יש לך לחזור אותו על לשון השמועה לראות היאך מתיישב, ואיזה מהם יותר מרווח ואיזה דחוק, ולדעת למה נחלקו בפרושם הנושאים והנותנים בשום דרוש – רוצה לומר, מה היא סברת המקשה, שרוצה לידע ולקיים, ומה היא סברת המתרץ. ואל תתן על המקשה סברא חלושה או רעועה, כי לעולם המקשה יש-לו להביא הכרח וראיה ברורה להעמיד, למוציא מחברו – עליו הראיה. ואם הקושיא ההיא או הסברא ההיא אינה הגונה ותשובה בצידה – הנה הוא חיסרון על אותו מקשה, איך לא ראה אותו התרוץ או התשובה שישיבו? ועל זה נאמר (ב"ב יז, ב): "דקארי לה מאי קארי לה". אמנם המתרץ ידו על העליונה, כי יכול לתרץ אפילו בתרוץ או תשובה בסברא חלושה, כי הנה הוא דוחה על המקשה להכרח, ועל זה נאמר: "זיל הכא קא מדחי לה". גם-כן הוי דורש וחוקר אם אותו המקשה או המתרץ עודנו מחזיק בסברתו הראשונה, אם חלף הלך לו ממנה. וראה גם באורך המשא-ומתן אם הורס מה שאמר לו בתחלתו או באמצע, כי כשחוזר בו, אומר הגמרא "אלא", וכל עוד שלא תמצא במשא-ומתן לשון "אלא" לא נסעו מסברתם הראשונה, ואינו משנה ממה שאמר בתחילה, רק שבראשונה לא הבין זה את זה המקשה והמתרץ.

גם-כן, בכל קושיא שמקשה לו המקשה למתרץ או לבר-מחלוקתו, הוי מסתכל אם אותה קושיא עומדת גם-כן אצל סברת המקשה עצמו אם לאו. ולזה תמצא שיאמרו פעמים הרבה: "בשלמא לדידי ניחא, אלא לדידך", וזה בשאין עומדת כנגדו; ואם היא עומדת גם-כן אצל הקשה, יאמר לו בר-מחלוקתו: "ולדידך מי ניחא". וכשהמקשה מקשה לסברת חברו, וגם-כן אצל סברתו יש קושיא מצד אחר, יאמר לו חברו המתרץ: "וליטעמיך".

ט.

דרך הנושאים והנותנים בדרוש-מה, כשהם מתווכחים זה עם זה – באחד משלושה פנים: יש שמכחיש לו הקדמה שהניח להביא מופת וראיה על אמונת דרושו וסברתו. ולפעמים כאשר יהיו שתי הקדמות למתווכח עמו – בתחילת הויכוח יודה לו האחת וישתדל להרוס לו השנייה, ואחר-כך יחזור להרוס לו גם הראשונה שהודה לו בתחילה. או שמודה לו הקדמה, בשאי אפשר לו להכחישה מצד שהיא מוכרחת או מפורסמת ביניהם, אמנם משתדל בכל כוחו לסתור ההמשך אשר הוא מכוון להוליד ממנה. כמו שבא בפרק שני במסכת נדה (דף יט) על משנת "חמשה דמים טמאים באשה": בית-שמאי אומרים אף כמימי-תלתן; עקביא בן מהללאל אומר אף הדיו. ואקשי בגמרא: ולית להו לבית-שמאי 'דמיה' 'דמיה', הרי כאן ארבעה? והשיב: לית להו. ואי בעית אימא, לעולם אית להו – מי לא אמר רבי חנינא: מאי שחור אדום הוא, אלא שלקה, הכא נמי מלקא הוא דלקי. הרי יש [ש]בתחילה הכחיש לו הקדמה ואמר "לית להו", ואחר-כך הודה לו ההקדמה וסתר לו התולדה.

י.

לעולם הוי מעיין ומחפש בכל פרוש שיפרשו לך או פשט, בין בפסוק בין בלשון, לידע אם הוא נכון או מיושב כהוגן מצד הלשון או מצד העניין או מצד שניהם יחד, כי זהו המובחר. ורצוני באמרי 'מצד הלשון' – כי אותן המילות מורות על אותו הפרוש, ונראה שלם בלי דוחק כלל. ו'מצד העניין' – כי כפי העניין אשר אנו בו וכפי הנושא והמקום, הנה אותו הפרוש הוא מתיישב כראוי בלי דוחק כלל, כי לפעמים יתיישב מצד הלשון ולא מצד העניין, או בהפך.

יא.

התפישה שייתפוש המתווכח לחברו יבוא באחד שני פנים: או באומר לו שמה שהוא מותר [הוא אסור, או שהוא] כפול אין בו חידוש, ובכולם צריך להכריח דבריו.

יב.

האוקימתא שמעמיד ומוקים בשום מאמר או משנה או בריתא, הם באחד משני דרכים: או בדרך 'דווקא' – רוצה לומר, שאותו מאמר או משנה אינו מדבר אלא בעניין ההוא לבד, או בדרך 'אפילו' – רוצה לומר, כי אין צריך לומר שאותו מאמר כולל ומדבר גם בשאר עניינים, אלא אפילו גם לאותו עניין או נושא ההוא כולל. ועל האחד אמר בגמרא "דווקא קתני" או "דווקא נקט", ועל השני אמר "לא מבעיא קאמר".

יג.

השואל והמשיב ידברו באחד משני פנים: או כפי סברתו ושיטתו, או כפי סברת ושיטת מנגדו. והינו דאמרינן בכמה דוכתין: "לדבריהם דרבנן", או יאמר להו: "בשלמא לדידי, אלא לדידכו דאמריתו". לפעמים יאמר האומר דבר אחד, ויאמר הפכו במקום אחר, ויאמר על זה בגמרא: "הא דידה והא דרבה".