מכון ממרא | דרכי נועם - כללי הגמרא

פרק א' | פרק ב' | פרק ג' | פרק ד' | פרק ה' | פרק ו' | ליקוטים


דרכי הגמרא - פרק שלישי

א.

הילפותות והדינין ייוודעו לנו בשני דרכים: או מצד הסברא – רוצה לומר, כי השכל גוזר להיות כן, או מצד הכתוב – רוצה לומר, שמודיע אותם לנו הכתוב [בפרוש] או ברמז. והרמז, או שיהיה מצד הקשר או הסמיכות, או מצד יתור לשון מאות או תבה.

ולעולם כשהוצרך הכתוב להודיענו הדין, הוא בעבור כי מצד הסברא מבחוץ היינו אומרים בהפך, כי אם אמת הדבר כי הסברא מבחוץ והכתובים מסכימין יחד ואינם מנגדים, מה צורך לכתוב ולאמרו, [וכמו שאמרנו:] "לישתוק קרא", "מאי קמשמע לן, פשיטא", כי מצד הסברא נלמד אותו. אבל בוודאי מאחר דטרח קרא וכתב לה, אינו אלא מפני כי מצד סברתנו – רצוני לומר, מבחוץ – או באחת משלוש-עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן ביינו אומרין בהפך, ולהוציא מאותה סברא רעועה בא הכתוב להודיענו על דבר אמת.

ודווקא כשהסברא מבחוץ היא סברא אינה מוכרחת, כי יש-לה פנים לכאן ולכאן, אז יבוא הכתוב לקיים אותה כדי לסלק עצמנו מן הספק, כמו שאמרו (קידושין ד, א): "מלתא דאתיא בקל-וחמר טרח וכתב לה קרא", בעבור כי הקל-וחומר אינו גם-כן סברא מוכרחת, כי אפשר להיות לו פירכא בתד-מה. וכשהסברא מבחוץ היא מוכרחת, ובא הכתוב גם-כן לקיימה, אז ודאי לא בא הכתוב אלא למעט, לומר: דוקא בזה הנושא ובזה המקום נידון הסברא הזאת אבל לא בנושא זולתו ואין דומה לו, כי מאחר שאין צורך לכתוב לנושא הזה, ודאי לא בא הכתוב אלא למעט. כמו שמצינו אומרים בכמה דוכתין בכיוצא בזה כאשר הכתוב בא מיותר: " אם אינו עניין לזה, תנהו עניין לזה", או שאנו אומרים: "שני כתובין הבאים כאחד אין מלמדים מהם".

וזה אחד משני דרכים הנוהגים בגמרא – האחד מהם שאמרנו: "מדאצטריך לגלויי הכא, שמע מנה היכא דגלי גלי היכא דלא גלי לא גלי" (זבחים יד, ב), והשני: "מדגלי הכא, גלי לכל התורה כולה", כי נראה לכאורה שהם שני דברים הפכיים, שהאחד סותר את חברו. אמנם הטעם הוא, כי כשאנו אומרים "מדאצטריך לגלויי" וכו', הוא כאשר גילוי הכתוב בנושא שהוא מעט החידוש או בנושא שהסברא די ממנו, אז דין שאמר: לא בא הכתוב אלא למעט ולומר דווקא בזה הנושא ולא בחברו, אפילו דומים, כל-שכן אם יותר זרים ממנו, דאי לא תימא הכי, לישתוק קרא; או יאמר זה הדין בחברו שיש-בו יותר חידוש ממנו, ואנא אמינא מכל-שכן בזה הנושא שהוא ממעט החידוש. וכשאנו אומרים: "מדגלי הכא, גלי לכל התורה כולה", זהו כאשר גילוי הכתוב בא בנושא מיוחד, שאותו דין הוא חידוש גדול בו עד כי (אילו שלא) [לולא] מקרא כתוב אי אפשר לאמרו, כי הסברא מנגדת היא לו.

או מגזרה שווה נלמד ממנו שאר הנושאים. וגם זה, דווקא כשאותו הדין ינשא על הנושא מתורת טעמא, וטעמו גלוי לנו. ואמנם אם הוא דרך קנס, אין ללמוד ממנו לנושא אחר, כי גזרת הכתוב הוא, ואז נאמר: "חידוש הוא ומחידוש לא ילפינן" – ירצה לומר, כי חוק מלך הוא ואין לך בו אלא חידוש[ו] בלבד. וזהו כגון שלשים שקלים של עבד, או תשלומי ארבעה וחמשה, או חמשים שקלים של מוציא שם רע.

ב.

למידת הדין והילפותא מנושא לנושא בדרך סברא, הוא באחד משני דרכים: או ממשנה למשנה – רוצה לומר, ששני הנושאים שוים, או שניהם חמורים או שניהם קלים, ומנתינת הדין באחד מהם יגזור הסברא שינתן גם לשני, וזו היא דרך 'מה מצינו' הנמצא בגמרא, וזהו שאמרו: "במה מצינו"; או מקל לחומר או מחמור לקל – רוצה לומר: לחומרא שנאמר הקל נלמד אותה לנושא אחר חמור, או מנושא חמור שיש לו קולא נלמד אותה לנושא הקל מכל-שכן, וזו היא דרך ה'קל וחומר'. ויש דרך שלישי, דומה ל'מה מצינו', והיא דרך 'היקשא', כמו שאמרו (קידושין ה, א): "הקיש עבד לאמה עבריה", "מקיש הויה ליציאה, שנאמר 'ויצאה והיתה'". וההפרש ביניהם: ה'מה מצינו' הוא מסברא, כמו הקל-וחומר, וההקש הוא מכח הכתוב, כדין הגזירה שוה. ולכך ההקש כוחו גדול יותר מ'מה מצינו'.

הקל-וחומר ו'מה מצינו', בעבור היותם סברא יש להם פירכא, וגזרה שוה וההקש, מצד היותם מכח הכתוב אין להשיב נגדם כי גזרת הכתוב הוא. ואמנם יש הפרש בין קל-וחומר ו'מה מצינו': ל'מה מצינו' פורכים כל-דהו, רוצה לומר, כי כשיוצא שום חילוף בין שניהם, שאין לו ללמוד ב'מה מצינו', ולקל-וחומר צריך להיות פירכתו עצמית וחזקה.

ולכן כשנמצא שני נושאים שהם שווים ומשפט אחד להם, ומביא אותם התנא במשנתו לתת עליהם תורה אחת ומשפט אחד להנה, יקשה הגמרא: "ליתני חדא", או "תיתי חדא מחדא", מאחר שהם שווים ואין חידוש באחד יותר מחברו, למה לו לתנא לטרוח: "ליתני חדא, ואנא אמינא וכו', דלאו כרוכלא ליחשיב וליזיל". וישיבו על כיוצא בזה: "צריכא, דאי אשמעינן". ואם השני נושאים אינם שווים אבל הם קל-וחומר, "תיתי בקל-וחומר", ולמה לו לתנא לטרוח. ולפעמים יימצא שיקשו: "ואם ליתא, ליתני הא" – רוצה לומר: ואם אמת הוא (שיש-לו) שאלו השני הדברים משפט אחד להם, היה לו לומר גם-כן זה כמו שאמר האחר, וישיבו לו: "תנא ושייר". והנה זה נראה הפך מה שאמרו "לאו כרוכלא" – אבל יישוב הדבר הוא: כי כשאין יותר חידוש באותו באותו נושא שלא הביא, יקשה: "ואם איתא, ליתני הא", אמנם כשיש שיווי לא יקשה זה, דלאו כרוכלא וכו'. או יקשה גם-כן, כשנאמר שהתנא ירד למנות כל הנושאים שיש להם אותו דין, אמר: "הואיל ונחית תנא למנינא ליתני הא נמי", וישיבו לו: "תנא ושייר", רוצה לומר, כי לא מנה כולם רק מקצתם.

ולפעמים גם-כן, התנא יאמר תחילה הנושא המעט-החידוש, ואחר-כך יאמר הנושא שיש בידו יותר חידוש, ומכל-שכן נלמד. ויקשו עליו: "לימא הא" – האחד, וישיבו לו: "לא זו אף זו קתני", רוצה לומר, לא הנושא שהוא היותר קל, אלא אפילו זה שהוא היותר חמור ויש-בו יותר חידוש, יהיה לו זה הדין. ולפעמים יעשו בה להפך, כי יאמר תחילה הנושא שיש בו יותר חידוש ואחר-כך הנושא מעט-החידוש, וזה הדרך הוא על המעט וזרה. ויקשו עליו, כי אחר שאמר הנושא שיש-בו יותר חידוש, מה לו לומר (האחד) (האחר) שהוא מעניין החידוש? וישיבו לזה: "זו ואין צריך לומר זו קתני". ואלה התרוצים הנה הם דחוקים, לא נתנו רק על צד ההכרח, כשלא נמצא תרוץ אחר או טעם מספיק.

ג.

לעולם, כל נושא נלמד מחברו, הילפותא לא יהיה בו אלא כמעלת מלמדו ולא יותר, כי אין ראוי לתלמיד שיהיה יותר חמור וגדול מרבו, ועל זה נאמר (ב"ק כה,א): "דיו לבא הדין להיות כנידון". אמנם אם אחר שלמד הדין ממלמדו ונעתק אצלו, אם בסניפו – אותו הדין יהיה במעלת רבו ובדרך ובסגנון שלו ולא יותר. או אם יהיה בדרך וסגנון שיש לתלמיד בשאר דיניו שבאו בפרט מפורשים בו בתורה – בזה יש מחלוקת, כי מהם אומרים, כי מאחר שזה הדין למדו מאחר ולא בא מפורש בו בדין עצמו ובסניפיו ובסגנוניו (אחר), אמרינן "דיו"; ויש אומרים, כי בסניפי הדין ובסגנוניו אפשר להיות בו במעלה חמורה יותר מרבו, וזהו במעלת סגנוני שאר הדינים שבאו מפורשים בו, ועל זה אמרו: "דון מנה ומנה", "דון מנה ואוקי באתרא", כדאמרינן בשבועות, פרק שבועת העדות (דף לא, א) ובנדה (דף מג, ב). על זה נפלה מחלוקת בין החכמים ורבי שמעון גבי מקוה, ואמר: ושניהם לא למדוה אלא מסוטה, ודוק ותשכח. ומה שאמר "דון מנה ואוקי באתרא", דווקא לחומרא, אבל לקולא לא אמרו.

ד.

לעולם, כשיהיו הנושאים אחר המשפטים אשר יינשאו עליהם, הם חיוב ושלילה או איסור והתר או טומאה וכיוצא בו, או הפרוש שיהיה הנושא האחר, והמשפטים אשר יינשאו עליו יש מחלוקת לתנאים או לאמוראים – לא תוכל להקשות ולומר "ליתני חדא", לומר, שיאמר היותר קל מאותם הנושאים או מאותם המשפטים וממנו נלמד היותר חמור, כי אם הנושא האחר קל אצל החיוב, הנה הוא חמור אצל השלילה וחברו חמור אצל החיוב. וכמו-כן כאשר הנושא האחר ומשפטיו רבים ויש מחלוקת בהם – הנה הדין שהוא קל, או החולק האחד הוא חמור אצל חברו והחמור הוא קל לחברו, ולכן לא תוכל לעשות מהם, רוצה לומר מנושאים האלו, דיוק כלל מן האחד לחברו במשפטים כאלה, רוצה לומר, שיש מחלוקת. ועל זה אמרו: "להודיעך כחו של רבי פלוני".

ה.

לעולם, כשתראה בגמרא שני תנאים או אמוראים חולקים זה עם זה בדבר-מה, סיבת מחלוקתם הוא שני דברים: האחד נקרא 'סיבה', והשני ניקרא 'פרי' או 'נפקותא' או 'תכלית'. וצריך אתה לחפש אחריהם למצוא אותם – רוצה לומר, כי צריך אתה לדעת מה היא הסיבה המניעה לכל אחד מהם לחלוק זה עם זה, ולדעת סברתו של כל אחד מהם. דרך משל: "רב מאי טעמא לא אמר כשמואל ושמואל מאי טעמא לא אמר כרב" (ב"ק ג, ב); ועל זה נאמר בגמרא: "במאי קא מפלגי", כלומר, מה היא הסיבה: לפעמים יהיה סברא או פסק או דין – רוצה לומר, כי סיבת מחלוקתם היא, או מצד סברא שיש לכל אחד מהם לחלוק, כי האחד מהם סובר בו סברת-מה וחברו לא-כן ידמה, או מצד דין, כי מצד שהם חולקין במקום אחר בנידון-מה, הם חולקים גם בזה, ואותו דין חיצוני סיבה שיחלקו בזה. והשני – שצריך לחפש מהו הפרי היוצא ממחלוקתם, כי אף-על-פי שכבר נדע הסיבה אשר הגיע לכל אחד מהם לחלוק, עם-כל-זה צריכין אנו לדעת מהו התועלת והפרי והנפקותא שיצא לנו מהן. ועל זה אמרו: "מאי איכא ביניהו" – מה דין יש בין סברתו של זה לסברתו של זה ומאי נפקא מנה.

וצריך אתה שתדע, כי בשואל על הסיבה – רוצה לומר, על סברתם – שצריך לתת סברא לכל אחד מהם, ולא בדין, ותשובת "מאי ביניהו – בדין ולא בסברא.

ו.

לעולם, כשהתנא התחיל לדבר נושא אחד ונשא עליו משפט או דין-מה, ובא אחר-כך התנא ההוא לומר דין אחר או משפט אחר, והניח אותו נושא ראשון ולקח נושא אחר – בעבור כי בנושא האחד לא שייך בה האי דינא ואי אפשר להינשא עליו, כי אם היה אפשר להימצא בו זה הדין האחרון, מה לו ללכת אל נושא אחר? ועל זה בא בגמרא: "ליפלוג וליתני בדידה".

ז.

לעולם, כשתדייק איזה דיוק מאיזה משנה, מאיזה ברייתא או מאיזה מאמר, אין ראוי לך לדייק אותו דיוק מן הקצה אל הקצה, כי אם יש אמצעי ביניהם, תיקח האמצעי. דרך משל, אם יאמרו לך: ראובן אינו חכם! לא תדייק: אבל הוא סכל, כי אפשר שאינו לא חכם ולא סכל אלא הוא בינוני. אבל בשאין ביניהם אמצעי, אז תלך מן הקצה אל הקצה. דרך משל, אם יאמרו לך: עתה אינו לילה! – הנה תדייק: אבל יום הוא, לפי שאין אמצעי בין היום ובין הלילה. וכאשר תראה כי המשנה או הברייתא לקח הקצה הראשון ונתן בו דין-מה, ולקח אחר-כך הקצה האחרון ונשא עליו דין אחר, והנה הניח האמצעי ולא דבר בו כלל – אז תוכל להקשות ולומר: "הא גופא קשיא?" או "קשיא רישא אסיפא?" כי מדיוק רישא נראה שהאמצעי אין לו אותו הדין, ומהדיוק הסיפא נראה בהפך. והטעם הוא: דאי לא תימא הכי, אלא שהקצה והאמצעי דינם שוה, ליתני האמצעי ואנא אמינא מכל-שכן הקצה יש-לו אותו הדין. ואז על צד ההכרח יתרצו: "רישא דוקא, סיפא כדי נסבה", או גם-כן: "חדא מינייהו נקט".

וזה הדיוק אשר אמרנו – רוצה לומר, מהאמצעי – תוכל לעשות כאשר לא יהיו הדינים חיוב ושלילה או איסור והתר, וכשאין בהם מחלוקת תנאים או אמוראים, אבל יש אחת מאלו – לא תוכל, כי כן יאמר לך: "כח דהתרא עדיף", או "להודיעך כוחו דרבי פלוני", כמו שקדם לך באורו.

ח.

לעולם, כשתעיין בשום דרוש או בשום עניין – כשם שתשים מגמת פניך לעיין הלשון היטב של העניין ההוא, יש לך גם-כן לבקש דרכים להקשות כנגדו (ולהכניע) [ולהציע] תחליה הספקות שיש בעניין ההוא או בלשון ההוא, ולדעת (ההטעאות) [הבעיות] והקושיות שאפשר לעשות בדרוש ההוא, כי זה יהיה סבה להעמידך על דבר אמת ולהבין העניין ההוא על בוריו, כי כשמרגיש החולי – מיד ימצא רפואה.

ויש לך להיזהר, שלא לקבל הקדמות או העניין בתחילת העיון במושלם עד שתחקור ותחפש עליו, כי "פתח יאמין לכל דבר" וכו' (משלי יד, טו), ולהישמר שלא יהיה ביאור הדבר בעצמו בדרך (הקש הסבוב) [הקש הסובב], או הנעלם בנעלם אחר כמוהו, או הנגלה בנגלה, כי הביאור הנכון רק באור הנעלם בנגלה.

ט.

ודע, כי דרך הנושאים והנותנים – רוצה לומר, האמוראים – שרוצים להקשות כנגד איזו ברייתא או מאמר-מה ולדעת אם הוא צודק אם לאו, כי אותו המאמר אשר עליו דנין ייקחו אותו למסופק, וכל שאר המאמרים אשר מחוץ יקבלום לאמיתיים, להקשות כנגדו. ואחר-כך ישובו במקום אחר, וייקחו אותם המאמרים אשר הניחו כאן כמו שלמים, לקחתם כמסופקים, ויקשו כנגדם מזה שנתבאר כאן שהוא אמיתי; וכל זה, כדי לברר וללבן האמת, כי אם ייקחו לכולם למסופקים, לא יוכלו להשיב מזה לזה ולבררם.

י.

לעולם, בכל לשון הנהוג בגמרא שייצא לך בשמועה, הוי משתדל לדעת מה טיבו ובאיזה אופן לבוא במאמריו על הרוב, וראה גם ראה אם הוא בא באותו דרך גם-כן כאן, אם לאו – צריך אתה לדעת למה נשתנה; ואם אתה מסופק בו, שאינך יודע מנהגו וטבעו, חפש הדין בגמרא באיזה דרך הוא.

יא.

לעולם, בכל בעיא שתבוא בגמרא הוי מסתכל לדעת צדדי הבעייא. כי הנה השואל לא ישאל אלא בשיש-לו באותה בעייא פנים לכאן ולכאן, ואותם הפנים הם שקולם אצלו, כי אם יש-לו ברור לצד-מה יותר מחברו, היה פושט אותה לאותו צד. ולכן נקרא 'חלקי הסותר'. ולפעמים ישאל השואל, מפני שאינו יודע כלל אם אותו דבר מותר או אסור, ושואל סתם, ולשאלה כזו אין צריך לבקש צדדין; אמנם זו אינה שאלת חכם אלא שאלת תם. וכאשר יהיו צדדי הבעיא מפורשים, לא יחוש השואל לפרשם, וכאשר הם נעלמים, יפרשם השואל או בעל הגמרא, ולכן יש לך להסתכל כאשר נותן להם מציאות ומפרש אותם, מה היה מסתפק בהם שהוצרך לאמרם.

יב.

לעולם, בכל לשון "אי הכי" דנהוג בגמרא, יש לך לשמור תחילה, כי כל המקשה בלשון "אי הכי" כוונתו לומר: אם כן הוא כמו שאמרת, תקשי לך זה, ואם אינו-כן, נראה שאין לו קושיא, כי מכלל הן אתה שומע לאו. ולכן יש לך לעיין כיצד נולדה הקושיא ההיא מדבריו.

אמנם לשון "אי הכי" הנהוג על הרוב הוא, כשהמקשה תרץ הקושיא הראשונה שמקשה כנגדו; והנה הוא חשב להציל נפשו בתרוץ ההוא, ונולד לו קושיא אחרת ממנה, בעניין שלא ימלט מהיותו מוקשה, או מן הקושיא הראשונה או מזאת הקושיא השנית. והנה נפל במה שברח, על דרך 'הנס מן הפחת יפול אל הפח' (עפ"י ישעיה כד, יח). ואם יאמר לו המקשה "אי הכי", רוצה לומר: בשלמא אם לא תאמר כן, אקשה מה שאני רוצה להקשות כנגדך עתה, נהי נמי שיישאר כנגדך הקושיא האחת; אבל עתה שתרצת הראשונה, נולד לך ממנה קושיא אחרת, אם-כן מה הועיל לך? וצריך אתה לשמור בזה הלשון, כי זאת הקושיא הנולדת עתה (המוקשים) [המוקשית] בלשון "אי הכי" – בלאו הכי נמי עומדת הקושיא.

ועוד: כי לעולם זאת הקושיא, רוצה לומר קושיית "אי הכי", מיוסדת על זה – רוצה לומר, כי אומר: בשלמא לדידי ניחא, אלא לדידך קשיא". ואם היא משותפת, היה אפשר לו להשיב: "ולדידך מי ניחא?" והנה בעת כזאת כוונת המקשה להעמיד סברתו אשר היא מנגדת אל המתרץ, או לקיים קושיא הראשונה שהקשה לו. ולפעמים אין כוונת המקשה בזה רק להרוס (ולתרץ) [ולסתור] דברי חברו ולא להעמיד סברתו, רק על דבר 'מה נפשך': אם תאמר זה, קשיא, ואם תאמר זה, קשיא. ומזה הטעם צריך אתה לשמור, כי ההקדמה אשר יבנה עליה המקשה "אי הכי", שלא תהיה הקדמה מוכרחת, כי אם היא מוכרחת, שאי אפשר לומר דבר אחר, הנה אז לא יוכל המקשה לומר: "בשלמא לדידי", כי בהכרח הוא להודות לה, ואם-כן אינה פרטית זאת הקושיא רק משותפת לשניהם, וישיבו לו למקשה: "ולדידך מי ניחא?"

קושיית "אי הכי" לא תבוא לעולם מיוסדת על הקדמה מופתית או שום אחת מהמוכחשות – רוצה לומר, מדבר שאי אפשר להתבאר במציאות היותה בו. כדאיתא במסכת נידה, בריש פרק שני (דף יג, א): "אי הכי מאי איריא 'מרבה'" וכו', שיש להקשות: "ולדידך מי ניחא?" כי מאחר שהתרוץ הוא ממציאות, אי אפשר לן להכחישו – רוצה לומר, מה שתרץ "נשים דלאו בני הרגשה נינהו" (מוכחשת וכו' עכ"א רבינא) [ו]נראה דהכי פירושה: בשלמא לדידי שאני סבור שהמשנה (אינו מדבר) [אינה מדברת] בבדיקה אסורה אלא בבדיקה מותרת, כגון במטלית או מן העטרה ולמטה, כדמוקמינן לה התם בשמעתין – ניחא, שעל-כן אמר 'מרבה', כי אפילו בדרך זה אם מרבה [תקצץ], ועל כן הקשיתי "מאי שנא נשים" וכו', אלא לדידך, דאת סבור דטעמא דמתניתין משום הרגשה ואפילו בבדיקה אסורה, אי הכי מאי איריא מרבה וכו'.

יג.

לעולם, בכל דיבור ודיבור ובכל עניין ועניין הנסמכים זה בזה – בין בגמרא, בין בכתוב – ראה גם מה היחס והקשר שיש לעניינים ההם שנסמכו זה אצל זה, ומהו הסדר שמוליך בדבריו המדבר ההוא, כי הדברים יהיו נסמכים זה אצל זה, או מצד הנושא או מצד המדבר.

מצד הנושא, רצוני לומר – מצד שהנושא ההוא יינשאו עליו נשואים מתחלפים. משל ראשון, כמו ראובן, שיינשא עליו שהוא חי ושהוא לבן ושהוא חכם. ומשל השני, כגון החיות, כי יינשא (על הנושאים) [עליו נושאים] מתחלפים, על האדם ועל הסוס ועל החמור ועל השור. ומצד המדבר, רצוני לומר – בעבור היות המדבר המאמרים ההם כולם, הוצרך להזכיר דבר מדברי החכם ההוא מפני שהוא דרוש שלנו, ואגבו אמר שאר דברים שהיה אומר אותו חכם, ואם כי אינם מדרוש ונידון שלנו, כמו שתמצא בגמרא פעמים רבות. ועל זה אמר רש"י: למה נסמכה פרשת סוטה לפרשת נזיר וכו'. ולכן נהגו התנאים, כי כשיש להם לדבר מה על נושא-מה, כי אגב אותו דין או משפט יאמרו שאר המשפטים הנשואים באותו נושא. כמו שתמצא במסכת נידה, פרק יוצא דופן (דף מג,ב), כי מתוך שהוצרך התנא להודיע לנו דין תינוקת בת יום אחד לעניין נידה או בת שלוש שנים, הביא לנו כל הדינים שיש לתינוקת בת יום אחד או בת שלוש שנים. אמנם האמוראים ושאר המחברים לא יעשו כן, רק יאמרו דיני הנושא, כל אחד בפני עצמו ובמקומו הראוי. דרך משל: בדיני נידה יאמר דין תינוקת בת יום לעניין נידה, ובדיני נחלות – דין בת יום אחד, ובדיני נפשות גם-כן דינה בפני עצמה, וכן כל אחד במקומו.

יד.

לעולם, בכל מאמר ומאמר, הוי מסתכל לדעת לאיזה תכלית הוא בא שם באותו מקום, וראה מאיזה צד מתייחס ומתקשר עם דרושו, וכשתשלשל הדבר ממאמר למאמר, עד שהנה אנחנו חוץ לתחום דרושנו לגמרי – חזור בך ממנו, ומאחרון לראשון, עד שתדע מה הביאנו עד הלום, ומהו הסדר והדרך שדרכו מהמאמרים ההם.


מכון ממרא | דרכי נועם - כללי הגמרא

פרק א' | פרק ב' | פרק ג' | פרק ד' | פרק ה' | פרק ו' | ליקוטים