א.

דרך התנא לדבר תחילה הדין הכולל ואחר-כך הדין הפרטי, ואף אם לא יהיה החידוש בכולל, כי מנהג הגמרא ללכת מהכולל אל הפרטי, כמו שכתב בפרק שני ממסכת נדה (דף טו, ב): כל הנשים בחזקת טהרה וכו'. וכבר דרכו הוא לומר תחילה דין הפשוטים, ואחר-כך להרכיב האחד עם חברו, כי הם סיבת המורכב אשר הורכב מהם, כי דרך משל: הדבש והחומץ הם סיבת (גבין) [המורכב].

ב.

דרך הכתוב והמשנה לדבר בלשון קצרה, ולכן כאשר יתחברו נושאים או עניינם אשר משפטם שווה לכולם או שמשתמשים בלשון אחד, דרכו לשום המשפט או הלשון ההוא בתחילת דבריו, ואחר-כך להזכיר הנושאים או העניינים ההם. בכתוב: "אף לא אל ארץ זבת ודבש הביאתנו ותתן לנו" וכו' (במדבר טז, יד). במשנה, דרך משל: "במה מדליקין ובה אין מדליקין? אין מדליקין" וכו' (שבת פ"ב מ"א); בכתובות (פ"ג מ"ב): "ואלו שאין להם קנס". ולפעמים יעשו בהפך, כי יזכיר לכל הנושאים תחילה, ובסוף כולם ייתן המשפט (והנה אותו משפט) לכולם, ועל זה מושך עצמו ואחר עמו, (והמשך) [והמושך] על רוב הוא מתחילת הדיבור לסופו; אמנם לפעמים גם-כן נמצא מסופו לראשו. ולפעמים כאשר יתארך הדיבור או ירבו הנושאים, יחזור לומר המשפט אשר שם בראשונה בתחילת דבריו, כדי שלא יטעה הקורא. כדאיתא במסכת נידה, בפרק האשה שהיא עושה צרכיה, במשנה (דף ס"ג, ב):"הייתה למודה (לראות ולהסתכל טהורות) [להיות רואה בתחילת הוסתות, כל הטהרות] שעשתה בתוך הווסתות טמאות; בסוף הווסתות, [כל הטהרות שעשתה בתוך הווסתות] טהורות. רבי יוסי אומר: אפילו ימים ושעות וסתות. הייתה למודה להיות רואה עם הנץ החמה וכו'". וכיוצא בזה אמרו במסכת קידושין (דף טו, ב) גבי מוכר עצמו לגוי: "אלא בהאי קרא קא מפלגי: 'או דודו או בן דודו יגאלנו, או השיגה ידו ונגאל' וכו' – רבי יוסי הגלילי סבר: מקרא נדרש בין לפניו בין לאחריו, והכל לשחרור". ופרש רש"י ז"ל: מקרא הנדרש ללמד על שלפניו, כלומר אל הכתוב שלמעלה הימנו; לאחריו, הכתוב שלמטה הימנו, הלכך גאולת עצמו מלמד[ת על] גאולת אחרים. ודוק ותשכח התם.

ג.

דרך התנא, כשיש לדבר על שני נושאים, לאחד מהם יש לשון צודק ומיוחד לו, והנה לשני אין אותו לשון צודק כל-כך, עם-כל-זה ישתף באותו לשון לשניהם, כדי שלא להאריך בלשונו ולטרוח. כמו שבא במסכת נידה (דף יג, ב): "כל היד המרבה לבדוק, בנשים משובחת ובאנשים תקצץ", כי לשון 'מרבה' אינו צודק באנשים, כדאיתא התם.

דרך התנא הוא, כשמדבר באיזה דין אגב אורחה ואין שם עיקר הדין ומקומו, שאינו חושש לפרש שם פרטיו וסגנוניו הואיל ואין שם מקומו, ולכן אין לדייק וללמוד פרטי הדין ממקומות כאלו, רק ממקום עקרו.

ד.

דרך "לא זו אף זו קתני" – כשהתנא צריך להזכיר נושא אחד בהכרח, כי אגב אורחיה שיש-לו להזכיר אותו נושא, לא נמנע גם-כן מהזכיר נושא אחר שהוא יותר מעט החידוש; אבל כשאין צורך להזכיר שום אחד מהם, אלא שיכול לומר עניינו סתם, אין לומר "לא זו אף זו קתני". כמו גבי מכר כל נכסיו לאחד או לשלושה בני-אדם וכו' (ב"ק ח, א), דמקשי תלמודא, ודחיק לאוקמה בשלקח עידית באחרונה, ולא רצה התלמוד לתרץ "לא זו אף זו קתני" כמו שתרץ. דוק ותשכח.

ה.

לעולם, בכל נושא ונושא, הוי מעיין לדעת איזה תנאי צריך שיימצאו בו להכשירו, ואיזה דברים הם הפוסלים אותו, וכמה הם הצריכים להכשיר וכמה הם הפוסלים, ומאיזה מהם נמצאים בו יותר, אם מהמכשירים או מהפוסלים, או אם הם שווה בשווה. ועל זה אמר: "חדא לטיבותא וחדא לריעותא", או "חדא לטיבותא ותרתי לריעותא", או "תרתי לטיבותא וחדא לריעותא", כי אזלי בתר רובא. כגון בשופר ראש-השנה (ר"ה כז, ב): "ניקב וסתמו שלא במינו, אם מעקב" וכו', או בסכך הסוכה, שיהא מדבר (שהיא גידולו) [שגידולו] מן הארץ ואינו מקבל טומאה וכו' (סוכה יא, א), וכיוצא באלו – דוק ותשכח.

ו.

לעולם, כשתשלול מן הנושא דבר-מה, צריך שתשאל: אם-כן, מהו זה? רוצה לומר, אם אומר: זה אינו כסף! אם-כן צריך שתשאל: מהו, זהב או נחושת או בדיל או עופרת? כי השלילה אינו מודיע לנו מהות הדבר, וזהו שבא בתלמוד: "אלא מאי". וראה אם יש להשיב כנגד מה שישיבו לך.

ודע כי זה, כשאין אמצעי ביניהם משלילת האחד – תחייב השני, ואם יש אמצעי, אפשר שיהיה האמצעי. משל ראשון: 'עתה אינו יום' – אם-כן הוא לילה. ומשל שני: 'המים אינם חמים', כי לא יתחייב שהם קרים, כי אפשר שהם פושרים וכו'.

ז.

כאשר יהיו שני תנאים או אמוראים חולקין, שהאחד מכחיש דין או סברת חברו, אף-על-פי שמוכיחו מן הכתוב או ממשנה, או שוללה – פירוש, ההיא סברא – מן המשנה או מהכתוב, יש לך לשאול: רבי פלוני, הא דרשא מנא לה? וילך זה בסיבוב, ע שיאמר הגמרא: "רבי פלוני לית לה הך דרשא", או "רבי פלוני לא דריש האי קרא" – זה הכלל לעולם מייתר לו מהם או פסוק או דין או סברא, עד שיאמר התלמוד כמו שאמרנו לך.

ח.

הילפותות הם על שני דרכים: או ממשמעות הלשון, או מייתורו. וכשהוא מיותר, אף-על-פי שלא יורה עליו משמעות הלשון הוא נדרש, כמו שאמרו: "אם אינו עניין לזה, תנהו" וכו'.

ט.

מצינו בכמה מקומות בגמרא, שיהיו למקשה שתיים או שלוש קושיות כנגד בן-זוגו, ולא יחוש להקשות כולם אלא היותר הכרחיים, ועל זה אמרו: "דעדיפא מנה נקט". או שיהיה לו קושיא כנגדו מצד הלשון ומצד העניין, ויקשה מצד העניין על הרוב, או בהפך. ונמצא לפעמים בהפך, שיביא כל המאמרים שיש-לו להקשות מהם או שנראה לו שהם כנגד בעל-ריבו, יהיו משנה וברייתא, כמו שתמצא לפעמים רבות 'תא שמע' 'תא שמע' זה אחר זה, והכל כפי העת והמקום, או משום 'יגדיל תורה ויאדיר'.

י.

מצינו גם-כן בגמרא שיהיו שני אמוראים חולקים בדבר-מה, זה אוסר וזה מתיר, ונמצא מאמר או משנה או ברייתא מסייע לסברת האחד וסותר לדבר האחר, ועם-כל-זה יחזיק בסברתו ולא יחוש אליה. וזה – או לפי שאפשר לו להעמיד אותו המאמר בעניין זר שלא יהיה קשה אצלו [ואף אם] (ואם) הוא בדוחק גדול, או שהיא ברייתא או מאמר אמוראי, ויאמר: "ברייתא לא שמיע לה".