לה בפרקא, רוצה לומר: ברבים.
וכל היכא דאמרינן: "מנהג כפלוני",
לא דרששינן לה בפרקא, אבל כי אתו לקמן יחידים,
מערינן להו.
והיכן דאמרינן: "נהגו", אפילו אורויי
נמילא מורינן, אבל אי עבדי, לא מחינן להו.
ריש פרק ד' דתענית ובברכות דף ל"ג,
"הלכה", לדרוש ברבים, "מטין", לורויי ליחיד,
"מודים חכמים בדבר", "נראין דברי פלוני",
לא לאורויי ולא למהדר, אי עבדי - כן פירש רש"י.
"הלכה כפלוני" - אומר פעמים תנא שקדם לו בזמן
הרבה, ורוצה לומר: ""כשיטתו של פלוני" - כמו
בפרק "אין צדין", רבי שמעון בן מנסיא וחביריו
אמרו: "הלכה כרבי מאיר" - וקא מתמה, והא,
אינהו קשישי מיניה טובא! אלא "בשיטת רבי מאיר"
קאמר.
"אם הלכה היא, נקבל; הלכה, אני אומר" - רוצה לומר:
הלכה למשה מסיני, וביבמות פרק "הערל", דקצני התם:
"אמר רבי שמעון: קל וחומר וכו'" - דמשמע דאי אפשר
שיהיה הלכה למשה מסיני, דאם כן לא הוה פליג עליה
רבי יהודה בברייתא. ורוצה לומר שכך שמע מרבו, וכן
כתבו התוספות.
"הלכה למשה מסיני"
- הם דברים שאין להם רמז במקרא, ואינו נקשה בו,
וא"א להוציאו בדרך מדרכי הסברא עליו לבדו,
נאמר: "הלכה למשה מסיני". ואם יקשו: "'שעורין', הלכה למשה
מסיני, ונרמזו בפסוק" "ארץ חטה ושעורה וכו'"" - התשובה:
שאין שלשעורין עיקר להוציאם בדרך סברא, ואין להם רמז
בכל התורה אבל נסמכה זאת הפרשה לזה הפסוק כדי שיהא נזכר,
ואינו מענין הכתוב, וזה ענין מה שאמרו: "קרא אסמכתא בעלמא".
כן כתב הרמב"ם בהקדמת פירוש המשניות לסדר זרעים
(קודם, החלק הא', "פירושים מקובלים וכו'")
ואמר להביא שם בכלל רוב הדינין שנאמר בהם "הלכה למשה מסיני"
ואפשר שיהיה הכל, אלא קצות דבריו,
ולך
ל"ב
לדעת, ועיין במקומו.
וראיתי אחר כך לכותבם, ואלו הם:
א'. לוג שמן לתודה, ורביעית יין לנזיר, הלכה למשה מסיני.
ב'. אחד עשר יום שבין נדה לנדה, הלכה למשה מסיני.
ג'. שעורין, חציצין ומחיצין, הלכה למשה מסיני.
ד'. ערבה וניסוך המים, הלכה למשה מסיני.
ה'. תפילין על הקלף, מזוזה על דוכסוסטוס
וספר תורה על הגויל, "שין" של תפילין
וקשר תפילין ורצועות שחורות,
ותפילין מרובעות,
הלכה למשה מסיני.
ו'. מעברתא של תפילין, הלכה למשה מסיני.
ז'. נכרכות בשערן ונתפרות בגידים,
הלכה למשה מסיני.
ח'. כתיבת ספר תורה בדיו, ושרטוטו, הלכה למשה מסיני.
ט'. פחותה מבת שלש שנים אין ביאתה ביאה, הלכה למשה מסיני.
י'. העושה שדהו שני מיני חטין
- אם עשאן גורן אחד -
נותן פאה אחת,
שתי גרנות, נותן שתי פאות, הלכה למשה מסיני.
י"א. זרעוני גנה שאינן נאכלין,
מצטרפין אחד מארבע ועשרים
בנופל לבית סאה, הלכה למשה מסיני.
י"ב. עשר נטיעות מפוזרות לתוך בית בית סאה,
חורשין כל בית סאה בשבילן, הלכה למשה מסיני.
י"ג. עגול של דבלה שנטמא מקצתו,
תורמים מן הטהור שיש בו, הלכה למשה מסיני.
י"ד. החזן רואה מהיכן התינוקות קורין, הלכה למשה מסיני.
ט"ו. האשה חוגרת בסינר, בין מלפניה, בין מלאחוריה,
הלכה למשה מסיני.
ט"ז. ביין התירו לערב קשה ברך, הלכה למשה מסיני.
י"ז. עמון ומואב מעשרין מעשר שני בשביעית,
הלכה למשה מסיני.
והם י"ח מימרות, הזכירו בהם "הלכה למשה מסיני".
וכדומה, תמצא שכתב
רש"י
בסוכה על גוד ולבוד:
י"ח. (גוד ולבוד) הלכה למשה מסיני.
"הלכתא למשיחא" - הכי פריך, ובתמיהא קרינן ליה
כשאין צורך לאותה הלכה לזמן הזה, אלא לכשיבוא משיח,
ואז יברר הדין.
ופרש רש"י שהא דקא מתמה,
היינו אקביעות הלכה, אבל
על הלימוד, לא מתמה, שודאי תורה היא,
וצריך ללמוד; ופעמים אומר: "דרוש, וקבל שכר".
(וכמו כן על
שור סיני,
ודברים שהיו לפי שעה, ולא לדורות.)
"הניחא לר' פלוני" - בכולה גמרא לא אמרינן,
"הא ניחא לר"פ האי פרוקא", אלא "לר"פ לאו פירוקא הוי",
אבל היכא דאיכ לאותוביה מגופיה דמתניתין או ברייתא,
לא קאמר: "הניחא לפלוני, אלא לפלוני, מאי איכא למימר?"
- פרק קמא דקדושין: "הניחא לרב ששת, דאמרי:
"פרי נמי עבדי חליפין,
וגו'", בריש הגמרא דחליפין.
הפסקות
הרבה בתורה חלוקות זו מזו, כדי שלא יתערב
ענין לענין ופרשה לפרשה, ורובם על ידי הריוח,
כגון בסוף פנחס: "ויאמר משה", בין נדרי מזבח דלעיל,
ובין נדרי איסור דבתריה,
ויש שכותב תיבה להפסיק הפסוק אף על פי שיש נקודות
הפיסוק, כגון: "כל אשה יודעת איש למשכב זכר, הרוגו",
אלא להפסיק שלא יתערב עם: "כל הטף, החיו" -
אלא בהפסק הטעם, והיינו, פיסוק טעמים.
בפרק קמא דחגיגה.
"היקש מקיש זה לזה, וכו" - עייו באות ג', "גזרה שוה".
"השתא דאתית להכי" - רוצה לומר: "כיון שבאת לתרץ כן,
האי תשובה עצמה תהיה לעזר."
"הואיל" - אי אמרינן או ליתא, ביצה כ"א, ולעיל.