'נתיב ה-מ

"מאי בינייהו" - ר"ל: "כיון שבין למאן דאמר הכי, ובין למ"ד הכי הדין שוה לשניהם; אם כן, מאי בינייהו? ומה להו לאפלוגי בטעמא, אם לא שיש הפרש בדין בין האי טעמא להאי טעמא?" - ומהדר: "איכא בינייהו", וכו' - ובא להודיע הנפקותא שיש בין שתי הטעמים לענין הדין.

ויש מקומות שיוצאים מזה הכלל, שאומר: "מאי בינייהו?", ופירושם "במאי קמיפלגי?" - וחולקים בעיקר הדין:

"מאי הוי עלה" - קושטא דמלתא ומסקנא דהלכתא קא בעי, דעד השתא לא פסיקא לן הלכתא כמאן. והכי קאמר: "סוף סוף, מאי הוי עלה דהלכתא?"

"מאי קראה?" - שייך בדברים שאין להם עיקר מן התורה, וכן ביומא, אמר: "כנגד מי?", ולא קאמר: "מנלן?", דלאו מן התורה הוא, אלא מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא:
ועיין: "מנלן", וכו'.

"מאי קא משמע לן? תנינא!" - ר"ל: "מאי חידושא בא לאשמועינן הך אמורא? הא ,מתניתין היא, וכי מתניתין אתא לאשמעינן?" - ודע דלא פרכינן מ"קמשמע לן תנינא" תנינא אלא ממשנה שהיא שגורה בפי הכל אבל מברייתא לא, דהרבה אמוראים לא שמעו הברייתא: ועיין לקמן עוד:

"מאי קא משמע לן? תנינא!" - מצינו דמקשה "תנינא" חדא זמנא מתרתי תנאי, דחד תנא אמר מלתא ואידך תנא אמר בדוכתא אחרינא, ואין שיטת הגמרא להקשות כן, אלא מסתם משנה לסתם משנה, ועל רבי קא פריך: "מה קמשמע לן רבי הא דתנינא חדא זמנא?" - ויש לפרש ג"כ דלעיל ארבי

"מאי שייר דהאי שייר" - ר"ל כיון דטרח תנא למתנינהו כולהו מילי, לא הוה משייר חדא דשייורי, דחד לאו שיורא הוא - ועיין "תנא ושייר", באות תיו:

"מאי לאו בהא קמיפלגי, דמר סבר וכו' או לימא בהא קמיפלגי" - עיין באות כף: "כל מאי לאו", ובאות למד:

"מאן נימא מתרצתא או מתקנתא היא, דילמא משבשתא היא " - הטעם, שהברייתות לא היו מתוקנות וידועות כל כך, ואפשר שיש דלא מיתנייא ביד' חייא ור' אושעיא, ואמרינן דהויא משובשת:

" "מגו" - במקום עדים, לא אמרינן!" והרבה. הכריתות, סי' קע"ז, משער ג' על כל משפטי "מגו". יעויין שם:

"מדות שלש עשרה שהתורה נדרשת בהן" - תמצא כל אחת במקומן ובאות הראוי לה - ברייתא דרבי ישמעאל, בריש תורת כהנים:

"מדות" - קל והומר - גזרה שוה - בנין אב וכתוב אחד בנין אב ושני כתובים - כלל ופרט - פרט וכלל - כלל ופרט וכלל - כלל שצריך לפרט ופרט שצריך לכלל - דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד על הכלל - דבר שהיה בכלל ויצא לטעון טעם אחר שהוא כעניינו - דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר חדש - דבר הלמד מעניינו ודבר הלמד מסופו - שגי כתובים המכחישים זה את זה: עוד יש שתי מדות א' פרט וכלל ופרט הזכירוה בנזיר - ב' כיוצא בו במקום אחר נזכרת בשבע סדור שדרש הלל:

"מדות שלשים ושתים שההגדות נדרשות בהן - תמצא גם כן כל אחת באות הראוי לה. ברייתא דר' אליעזר בר' יוסי הגלילי, דחניא: "כל מקום שאתה מוצא דברי ר"א כ"ר יוסי הגלילי, עשה אזנך כאפרכסת!" - פיירוש: מקום קליטת הקמח בריחיים:

"מדות ריבוי ומיעוט" - "רבוי אחר רבוי" - "מעוט אחר מעוט" - "קל וחומר סתום" - "קל וחומר מפורש" - "בנין אב" - "דרך קצרה" - "דבר שנוי" - "סדור שנחלק" - "דבר שהוא בא ללמד, ונמצא למד" - "כלל שאחריו מעשה, והוא פרטו של ראשון" - דבר גדול שהוא נתלה בדבר קטון הימנו להשמיע לאוזן כדרך שהיא שומעת" - "שני כתובים המכחישים זה את זה, עד שיבא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם" - "דבר שהוא מיוחד במקומו" - דבר שאינו מתפרש במקומו ומתפרש במקום אחר - "דבר שנאמר בקצת, והוא נוהג בכל" - "דבר שנאמר בזה, והוא הדין בחברו" - "דבר שנאמר בזה ואינו ענין לו, אבל הוא ענין לחברו" - "דבר שהוקש לשתי מדות ואתה נותן לו הכח היפה שבשתיהם - "דבר שחבירו מוכיח עליו, דבר שהוא מוכיח על חבירו" - דבר שהיה בכלל, ויצא מן הכלל ללמד על חברו" - "משלי ומעלי, נגדי ומקדם - "מאוחר שהוא בענין, מוקדם ומאוחר שהוא בפרשיות" - "לשון נוטריקון" - "לשון גימטריאות, אם לחשבון האותיות אם לחילוף זו בזו".

"מדות חכמי הגמרה במדרשות" - תמצא אותן גם כן במקומן - אם למקרא, אם למסורת - "שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין" - "אין מוקדם ומאוחר בתורה" - "עירוב פרשיות" - "גורעין ומוסיפין, ודורשין" - "סרס המקרא, ודרשהו" - "מקרא נדרש לפניו ולאחריו" - "דורשין תחילות" - "אין רבוי אחר ריבוי, אלא למעט" - "אין מיעוט אחר מיעוט, אלא לרבות" - פרשה שנאמרה ונשנית בשביל דבר שנתחדש בה" - הפסיק הענין" - "איירי במקראות" - "לאו שבכללות, אין לוקין עליו" - "לאו הניתק לעשה, (ושקדמו עשה)" - "עשה דוחה לא תעשה" - "איסור כולל" - איסור מוסיף" (והבא בבת אחת - וקיימו ולא קיימו בטלו ולא בטלו - מכות פ"ג) - "דברה תורה בלשון בני אדם".

"מהו דתימא" - לא נשאר כן, והכי קאמר: "אי לאו הכי, הוה אמינא כך וכך, קמשמע לן דלא!" - ונמצא בפרק קמא דנדרים: "מהו דתימא?" שכך האמת, ויש מיישבים כפי השיטה כוללת.

"כל מהא ומהכא" - כגון: "תפשוט מהא ברייתא" - וכל מהכא, שמעתא.

"סתם מחלוקת" בכל גמרא, היינו מתלוקת חכמים ,ופלוגתא. ויש לשון חלוקה, כגון בבבא מציעא: "מחלוקת כששניהם אדוקים", ופירש"י האי "יחלוקו" דקאמר ר"ש.

"מוחלפת השיטה" - ביצה דף י': "וממאי? דילמא לא היא! עד כאן לא קאמר ב"ש התם, אלא" וכו', ועיין הילוך ההלכה במקומו, ובדף ג' קאמר על סוגיא א': "לעולם לא תיפוך", ובדף ל"ד קאמר: "איפוך", ואחר כך: "לעולם לא תיפוך", וכן רבים.

"מכדי שקולים הם ויבאו שניהם, הי מנייהו מפקת?" - והכי פיושו: שקולים הם בחומרות, שהחומרה שיש בזה יש בזה. ויבאו שניהם ממשמעות הכתוב, דמסתמא תרוייהו אתו, ד"האי מנייהו מפקת?", שאין יתרון בזה על זה.
בריש קמא: "ולכתוב רחמא: "ושלח את בעירה", ולא בעי "ובער", שמשמע "רגל", ומשמע "שן", דכתיב: "...ושן בהמות, אשלח בם!" - אי כתב "ושלח", הוה אמינא או הא, או הא", וכו'. ומקשינן: "מכדי שקולים הם", וכו'.

"מלאכה שאינה צריכה לגופה, ודבר שאינו מתכוין" - הוא ד"דבר שאינו מתכוין", הוא דבר שאינו מכוין לעשות אותה מלאכה, אלא ממילא היא נעשית, כגון: "גורר אדם מטה, כיסא וספסל, ובלבד שלא יתכין לעשות חריץ!"
וה"מלאכה שאינה צריכה לופה", מתכוין לאותה מלאכה, אבל אינו צריך לגוף אותה מלאכה אלא לדא, כגון המכבה גחלת של אש, שלא נתכוין לעשות פחם בשבת, אלא לסלק ההיזק.

"מלתא אגב אורחיה קא משמשע לן" - רוצה לומר: נתן סימן לדבריו שמתוך אותו הסימן אנו למדין עוד דבר אחר אגב אותו דבר שרצה ללמדנו לפי דרכו, כי הא דקתני בריש ברכות: "משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן", ולא קתני בהדיא "משעת צאת הכוכבים", לאשמועינן מלתא אגב אורחיה דכפרה לא מעכבא, וכן כל כי הנך.

מימרות מחכם, ואף על גב דלא שייכי אהדדי - דרך הגמרא לסדרם יחד זה אחר זה. עיין באות ד' "דרך" , וכו'

"מנא לן", או: "מנא הני מילי" -שייך בדברים שיש להם עיקר מן התורה. "מאי קרא", שייך בדברים שאין להם עיקר מן התורה. ועיין לעיל: "מאי קרא", ועיין לקמן "מנלן".

"מני מתניתין? - לא פלוני ולא פלוני" - הטעם בכוליה תלמודא הוא לאוקמיה מתניתין סתמא אליבא דחד מתנאי דפליגי בהאי מלתא במקום אחר. ואז אמר: "איבעית אימא: פלוני!, ואי בעית אימא: פלוני!", וכיוצא בזה. ואין לומר: "אולי דעה שלישית הוא", דאם איתא דעה שלישית, היה מביאו במקום שתי הדעות.

"מנהג" ו"נהגו" - עיים בערך " "הלכה כפלוני" , באות הא.

"מנלן! מנלן?! מאי הוי עלה! מאי הוי עלה?!" - הראשון, בניחותא; השני, בתמיהא, וכאלו רבות בגמרא.

"מנינא, למה לי?!" - דייק בגמרא למה למתניה מניין, כגון: "אבות מלאכות...ארבעים, חסר אחת! - לתנהו, ואנא ידענא דט"ל הן! - וכל היכא דתני מניינא, לדרש הוא.

מנין שדורשין מ"מעל" בהגדה? - שנאמר: "ויאמר ה' אל יהוא: יען אשר הטיבות לעשות הישר", וגו'. בנים רבעים כנגד ארבעה דורות שעמדה מלכות אחאב, ונקרעה על ידו. ואלו הן: עמרי, ואחאב, ויורם ובניו. ומנין שהיו לו בנים לירבעם? שנאמר: "ונרד לשלום בני המלך, ובני הגבירה"."

"מנין שדורשין מ"כנגד" באגדה? - שנאמר: "כמספר הימים אשר תרתם את הארץ, יום לשנה" - כיוצא בו: "ומשא ה' תאמרו, לכן הנני ונשאתי אתכם, נשוא", וכן הוא אומר: "לא, כי על סוס ננוס! על כן תנוסון כולם!" (כלשון נופל על לשון) בלשון שחטאו, בו נדונו."

"מנין שדורשין גמטרייא באגדה? - אם לחשבון, כבר נאמר: "שלש מאות ושמנה עשר", שעולה למנין "אליעזר", ואם לתמורת האותיות, הרי כבר נאמר: "לב קמי" בחלוף אותיות (את"בש) "כשדים"."

"מנין שדורשין נוטריקון באגדה? תלמוד לומר: "אברהם - 'אב המון גרים'"; "כרמל -'רך מל' - דבר שהוא רך ונמלל ביד"; "ירט - 'יראה, ראתה, נטתה'."

"מיעוט", כיצד? - שלשה לשונות "רק", "אך", "מן" - למעט. "וישאר רק נח" - מלמד שאף נח גונח היה מפני הצנה. "רק אין יראת אלהים במקום הזה" - רשעים היו, אך יראים; אמור: "מעתה, עד שלא שמעו באזניהם לא היו יראים!" "ויעמד העם על משה, כל היום; מן הבוקר עד הערב!" - יכול כל היום? אם כן, מתי היו תלמידיו למדים? - תלמוד לומר: "מן", למעט שלא היה יושב כל היום, ושיערו חכמים שש שעות.

"מיעוט אחא מיעוט", עיין "רבוי אחר רבוי" באות ריש

"מיעוט אחר מיעוט", כיצד? - "הרק אך במשה דבר ה'? והלא "רק" ו"אך" מעוט אחר מעוט, "וגם בנו דבר, עד שלא דבר עמו?" - שהיתה מרים נביאה עד שלא נולד משה, בהיותה אחות אהרון בלבד, וגם דבר עם אהרון קודם למשה, ואף משה רבינו היה משתדל שיהא אהרון שליח, שנאמר: "שלח נא ביד תשלח!"

"במערבא" - אמרי: הוא ארץ ישראל לגבי בבל. עיין "כי סליק ואתא", באות סמך.

"מעל" - עיין "מנין שדורשין" וכו'.

"מעשה לסתור" - כשמביא במשנה מעשה שנראה הפך דבריו, מקשה התלמוד, ואומר: "מעשה לסתור!?" - בתמיהא, כלומר: "וכי יש לך אדם שמביא מעשה לסתור דבריו?"

"מופנה מצד אחד, ומשני צדדין" - עיין באות ג' בגזרה שוה.

מצינו בגמרא: "מה לחובל בחבירו, שכן הותר מכללו", פירוש: לפי שבכולה גמרא קים ליה בדרבא מיניה, ובחובל יש גם כן ממון ומלקות, וללקי ולא ישלם לזה, אמרו: "מה לחובל", וכו', שמצינו חובל שהותר, רוצה לומר: בית דין שנותנין המלקות ואין לו עונש כלל, אף אני אביא שאר "חובל" דממון משלם, ולא מלקות. ורבים אמרו: "מה לחובל בחבירו, שהפסוק אמר "לא יוסיף להכותו", ורוצה לומר: "מה לחובל, שאם נתן מ' והוסיף על ל"ט אינו חייב כלום, לפי שכשנותן הותר ואינו מרגיש", וזה אינו, דהנותן נותנו בכונה, ויודע כמה היו.

מצינו אישה חולקת עם התנאים בדין, כמו תנא בתוספתא דכלאים: "וברוריה אמרה", וכו' - וכשנאמרו דברים לפני רבי יהשוע, אמר: "יפה אמרה ברוריה", וכו'.

ומצינו בברייתא "בהמה" במקום "עוף", בפרק קמא דחולין: "ואוקמה רב פפא בעופא דקליל, והאי דקתני בהמה, לאו דוקא".

"מקרא נדרש לפניו, או לפני פניו" - פלוגתא היא בשבת גבי "בנים מתים בעון ביטול תורה", פירוש דקרא "למען ירבו ימיכם" נדרש לפניו, ואקרא דלקמיה קאי, דמשתעי בדברי תורה, דכתיב: ולמדתם אותם את בניכם", ולא לפני פניו. ויש אומרים: "בעון מזוזה", קסבר מקרא נדרש לפניו ולפני פניו. וכן יש דעות אם המקרא נדרש לאחריו או אין נדרש לאחריו. (נראה שצריך לומר להיפך, "מזוזה" ו"תורה").

"מוקדם ומאוחר שהוא בענין אחד", כיצד? - "...ונר אלהים, טרם יכבה, ושמואל שוכב, בהיכל ה'..." - והלא אין ישיבה בהיכל ה' אלא למלכי בית דוד, וכל שכן שכיבה? אלא מוקדם הוא: "ונר אלהים טרם יכבה בהיכל ה, ושמואל שוכב". וכן שהוא בפרשיות, כיצד? "קחה לי עגלה משלשת". נאמרה פרשה זו אחר מלחמת המלכים, והמעשה הזה היה קודם שיצא אברהם מחרן חמש שנים, שנאמר: "ויהי מקץ שבעים שנה, וארבע מאות שנה", ואי אתה מוצא חשבון זה, אלא משבעים שנה לאברהם. הא, למדת שגזרת בין הבתרים היה קודם, ונכתבה מאוחרת.

"מר אמר חדא, ומר אמר חדא, ולא פליגי" - דכל חד וחד מודה לחבריה, וכל היכא דאפשר לומר כן, ושלא לעשות פלוגתא בין החכמים, שפיר דמי. וכגון, גבי "קטנה, אין לה חצר, ואין לה ארבע אמות. רבי יהודה אומר: יש!", וכו'. ולפי פירוש חד, מיירי בקנין, וחד מיירי במציאה, אף על גב דמשמע לפום רהטא דפליגי.

משל, כיצד? - "הלוך הלכו העצים, למשוח עליהם מלך" - ואין זה כי אם משל לישראל, שאמרו לעתניאל ולדבורה ולגדעון שימלכו עליהם.

משמעות דורשין, איכא בינייהו: מר מפיק ליה מהכא, ומר מהכא, ומשמע דלא איכפת לן כל כך למיבעי מאי בינייהו, כשתנא דריש מחד קרא וחד מקרא אחרינא, דאיכא למימר: "איכא בינייהו". וכגון פרק "אלו מציאות", דף כ"ז.

"משנה ראשונה לא זזה ממקומה" - עיין באות שין משניות סותרות ובאות תיו תלמידים חולקים

"מותר" - מצינו דבר מותר, ואינו מותר לגמרי, אבל מותר מצד אחד, ואדור מצד אחר, כמו בפרק ב' דבכורות: "ודם שרץ, אין חייבים עליו", רוצה לומר, משום דם, אבל חייבים משום שרץ, דדמו כבשרו, וכן כל כיוצא.

כל "מתיבי" ו"רמינהי" ו"מתקיף" ו"הוי", לשון קושיא הם, אלא שהם מתחלפין בענין באופן זה:

"מתיבי" - שייך כשהמקשה משיב על האמורא מכח משנה או ברייתא, כי האמורא אין לו כח לחלוק על התנא.
וכן מצינו לשון "תיובתא" על התנא, מן הפסוק בעבודה זרה. "מתיבי: ויאמר משה: גם אצה תתן בידינו", וכו'.

"ורמינהי" - שייך כשמקשה ומשליך משניות וברייתות הסותרות זו לזו.
וכן שייך האי לישנא כשמקשה פםוקים זה לזה רמי קראי אהדדי.

"מתקיף" - שייך כשמקשה האמורא מכח פלפול וסברא בעלמא, ולא מכח משנה וברייתא.
וכן הוא ענין "פריך", ו"מגדף" הנמצא בהרבה מקומות.
ומצינו "מתקיף" שאינו מקשה לשום אדם, אלא לעצמו על דבר משנה שיודעשהוא אמת, אלא שמתמה לדעת טעמא.

"הוי בה", או "הוינן בה", היא סוגית התלמוד, ומשא ומתן בדברי המשנה.

"והא, תנן", או "והתניא", קושיא היא, אלא שהלשון שייך כשמקשה ממשנה למשנה. "והתניא", כשמקשה מברייתא.
ויש "והתניא", שהוא לראיה ותירוץ, וקריינא ליה בניחותא, והוא כמו שיאמר "דהתניא".
ופעמים, תמצא "תנן", וזה כשמקשה מהמשנה שאנו עומדים בה.

"מתיב פלוני לסיועי דפלוני" - כי הא דבתרא פרק "חזקת הבתים", "מתיב רבא לסיועי לרבה", וכו' - פירש רשב"ם, ז"ל, "דבלשון הזה אמרה בביצ המדרש: "תניא כותיה דרבא ותיובתא לאביי, דאם לא כן הוה ליה למימר 'מתיב פלוני' לחוד, כדאמר בכל מקום."