משנה תורה לרבי משה בן-מימון
(בפורטוגלית)
חזרה לדף הבית
Esta página em português - מעבר לדף זה בפורטוגלית
תנ"ך - משנה - תוספתא - גמרא - משנה תורה
מכון ממרא
בספר הזה:
מבוא הגמרא

א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | כ | | ל | מ | נ | ס | ע | פ | צ | ק | ר | ש | ת


מלים אחדות בנוגע לעבודה זו:


ראשית כל, עלינו להביא לידיעת המגיעים לאתרנו דוברי פורטוגלית שלצערנו הדפים הבאים אין דרך לתרגמן לשפה מערבית כל שהיא - וזוהי סיבת עריכת דף זה גם בפורטוגלית - מפני שהמשפטים והמילים המופיעים בהם הם חלק בלתי נפרד של הרעיון התרבותי העברי כשלעצמו, והם בסגנון לשוני מנותק מכל קשר לעולם הלטיני ולעולם המערבי בכלל, בגין היותם פרי מיוחד של התרבות הישראלית הקדומה, ואין דומה להם - הן בסיגנונם או ביתר גווניהם - אף בשפות האומות השמיות הסובבות אותנו, הואיל וחכמינו השתמשו בסגנון פשוט במיוחד לעצמם, אך קשה להבנה לאלה שאינם שייכים לשורותיהם, ובאופן מכווון, על מנת להשאיר את פרי עבודתם אך ורק לאלה שיתרגלו לסגנון שבו בלבד, כמורשת, ומשום כך לא ניתנים לתרגום ואי אפשר לעשות בו כפי שעשינו במשנה תורה להרמב"ם, שלשונו פשוטה, ישרה וענינית. אינו כן התלמוד - המשנה והגמרא יחד - אשר סיגנון לשונם מצריך לימוד, וכן כלליהם - הם בענין פירוש או פסיקה הלכתית.

מאלה שעדיין לא השיגו את ידיעת הלשון העברית, אנו מתנצלים, ומיעצים להם שתיהיה השתדלותם ומאמציהם בסבלנות, אך מתמיד למען השגת הידיעה הנדרשת בשפה העברית, כי היא היא המפתח ללימוד וידיעת תורתנו בקושטא. ולא ללימוד התלמוד גרידא, אלא אף להשגת ההבנה האמיתית במשנה תורה, חשוב שיהיה לימודו בעברית, ולא בידיעת עברית בסתם, כי אם בידיעת ההבדלים המאפיינים את העברית הקדומה המקראית, המשנאית, והרגילה בפי חכמינו בימי הביניים, ואף הנהוגה בימינו במדינת ישראל, מפני שספר זה נכתב בעברית מישנאית, וסיגנון לשוני זה - אשר שונה בהרבה מהסיגנון המקראי - דורש קריאה מתמשכת ובלתי פוסקת לא רק מתחילת הענין עד סופו, כי אם מתחילת הספר עד תומו, ומונע מהקורא בו את הנטיה הטבעית האנושית להשאיר ענינים שלא נראים כה חשובים ועקרוניים לאחר גוום, "רק מפני שאינם חפצים ללמוד אותם כעת", בלי לתת לקריין של ימינו את האפשרות "לקרוא את ההקדמה, את האמצע ואת סוף הכתבה", ולהסיק מזה מסקנותיו בלא שיגיע לשגיות בהבנת הכתוב בו, ואם יעשהו יטעה וישלה את עצמו - ואף אם בכוונתו להתנהג כך במקומות מיוחדים דווקא, ובמילים אלו אנו מתיחסים לכל עריכה שנכתבה בסגנון המיוחד לעברית המשנאית, לא למשנה תורה בלבד - שהוא אוסף מחולק לארבעה עשרה חלקים מחולקים בפני עצמם, ומחויב הבא לקרוא בו לעבור מחלק לחלק הבא אחריו כפי הסדר אשר סודר על ידי הכותב, עד אשר יחזור להקדמה, ותהיה קריאתו בו כעין הסתכלות בדבר עגול ואינסופי.

לשון הגמרא, מאידך, שונה לחלוטין מזו שבמשנה - שהוא פשוט ודורש קריאה מתמשכת ובלתי פוסקת , והשפה היא העברית - עד כדי להביא לקורא בה בטרם הורגל בה, המתמקדים בקריאת ספרים רגילים, כספר משובש בלשונו וברעיונותיו, ובערבוביא שימצא הקורא את הענינים המורים להתבאר בתוכנו, המתבארים בדרך עקלקלה לאין ערך, בנויה מערבוב לשוני אינסופי המתחיל בשני הגזעים העקריים - עברית וארמית - ומסתיים במילים אשר מקורם בשפות אינדו-אירופאיות מכל האזורים הים תיכוניים, סיבה שלא די שידע הלומד את השפה העברית והארמית באופן שולי, או כללי התלמוד באותו אופן. אנשים שלא היו מעולם במגע עם התרבות העברית, ואפילו כמה יהודים אשר התרחקו מהמנהגים המאפינים את עמם ואת אמונתם, ידמו בנפשם כאילו החבור עוסק במחלוקות קצרות אשר תכליתן האמיתית היא לנצח באופן אנוכי, ועל ידי הנצחון לכפות את רעיונותיו כפי הנראה לו, לגרום תמיהה או מבוכה ביריבים העומדים מולו, עד חסלם. חכמי הסנהדרין, ואחריהם חכמי הישיבה הבבלית, היו מחליטים בענינים הלכתיים בבעיות שנשלחו אליהם מחכמי הקהילות בכל הגולה, בדברים שונים שהיכולת שלהם במקומם היתה מוגבלת, בדרך מפני חידוש הענין בשאלה, דבר מופלא מהם אשר לא ראו עיניהם לפני כן. אלו הן המחלוקות התלמודיים ברוב המקרים, בהם מופיעה השאלה האופיינית: "איבעיא להו"- רוצה לומר: "נשאל מהם". והיה, אם אין ידיעה על דיון קדום בשאלה, ולא מסורת מסיני בענין, דנים בו באותה הזדמנות החכמים בבית הדין, ומסיקים על פי הרוב, ברוב המקרים, וכל המחלוקת באה לברור האמת, ללא רגשות אנוכיים וכדומה לכפות את הנראה לעיני הדנים בנושא הנידון, אלא כולם יקבלו את המכונה "גמר הדין" - דהיינו, המסקנה הסופית הכללית בנושא. דבר זה יהיה מובן לתלמיד המתמיד בזמן קצר.

אנו חשים בצורך לבאר כאן שהמונח "ישיבה" בבבל העתיקה אין לו המשמעות שקבל במשך הגלות, כפי שרגילים אנו בימינו לכנות את "בתי המדרש" לסוגיהם, אלא היה בית הדין העברי לכל יהודי הפזורה, שהוקם כתחליף לבית הדין הגדול (סנהדרין) שישב בלשכת הגזית בהר הבית בירושלים, וממנו יצא תורה לכל ישראל, ושבימי הכבוש הרומאי היה "כבול ידיים" ביכולתו המשפטית בכל הנוגע לדיני נפשות ואף לענינים אחרים כי לכל היו צריכים לקבל את האישור הרומאי בהחלטותיהם. בדומה לזה, הישיבה לא יכלה לדון בדיני נפשות, מפני חוסר הסמיכה ומפני מקום מושבם בחו"ל בהיות דיני נפשות תלויים במקום המקדש, ובסמוכים. המונח "ישיבה" מקורו בפועל "ישב", ונובע מהפסוק: "וישב משה, לשפוט את העם..." - שמות יח, יג. הקושי הרגיל שהכל נכשל בו בעת קריאת ספרות עתיקה, הוא הצורך "להעביר הקורא את עצמו בזמן לתקופה עליה הוא קורא", מצריך ספר כללים. הראשון בענין זה הנודע לנו כיום, חובר על ידי רב שמואל בן-חופני הכהן גאון, והשני - על ידי רבי שמואל הנגיד (הלוי), שחי (זה האחרון) בדרום ספרד בסוף תקופת הגאונים, וכתב את ספרו על מנת לפענח היטב את הספר של רב שמואל גאון. השלישי - חיברו רבי חיים בנבנישתי, ראש חכמי ישראל באימפריה הטורקית. הרביעית, כתב רבי שלמה די אוליוירה הספרדי, ראש אב בית דין ליהדות אירופה הספרדית. מטרת כולם - למנוע את העיוות בדין ובפסיקת ההלכה. מעניין למשוך את תשומת לב הקורא לעובדה שכל מחברי הכללים - ארבעתם משבט לוי, לקיים את הפסוק: "יורו משפטיך ליעקב, תורתך לישראל..." - דברים לג,י. הראשון, היה מבני אהרון הכהנים, ושלשת האחרונים, בני בית הלוי. די אוליוירה ובנבנישתי הם בני אותה המשפחה, מבני היצהרי, צאצאי רבי זרחיה מגירונה. רבי חיים בנבנישתי חיבר את "הכנסת הגדולה", ורבי שלמה די אוליוירה - "דרכי נועם" כל אחד מהם שם לו כמטרה הקלת אורח הלימוד בפני התלמידים.

משניהם, נראה לי הספר של רבי שלמה יותר שיטתי ויותר פשוט, יותר מקורב ללב הקורא בו, כמלמד סבלן הדואג להצלחת התלמיד, ללא הבחנת גילו וגודל ידיעתו, על כן בחרתי בו להעלותו באתר לזיכוי הרבים.

"לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה..." - פסחים ג:; חולין סב: - הוא הציווי של חכמי התלמוד, ורבי שלמה די אוליוירה קיימו במלואו, בכל כתביו, שהם חיבורים קצרים, המביאים באופן פשוט לכל אדם, אפילו לפשוט ביותר בין פשוטי העם, שידיעותיו אינם מרובים, דרך קצרה ומהירה להשיג את הלמידה והידיעה המרובה.
החיבור "דרכי נועם" הוא דוגמא לענין זה בהיותו קצר, ממש סיפרון, אם נעלה בדעתנו את עומק הענינים המתבארים בו.

לא הבחין החכם די אוליוירה בהביאו לקורא העברי את ספרו, לא בגילו ולא במוצא עדתו, אם ספרדי הוא, אם אשכנזי, ואף אני לא אעשה כן בעשותי את העבודה כמסמך html - והינו מוגש לכל, הן לאלה שאין ידיעתם רבה, ולאלה אשר השיגו את מעלות התורה, ורגיל הוא בשביליה - ולא רק את הספר כשלעצמו, אלא אוסיף דפי עזר מהגמרא, כדי שהלומד יוכל לצפות בדוגמאות באופן מיידי, וכמו כן, אוסיף ביאורים על הכללים הנראים בעיתיים מבחינות שונות, ואשתדל כפי יכולתי לסייע בהבנת המונחים אשר אין מקורם בשפת עבר, ודברים אלה יופיעו ברגע שיעביר הקורא את "העכבר" על המונחים אשר יראה שצבעם שונה מהנמצא בדף. כל זה, על מנת להקל על לומד את ההבנה הנכונה.

בהביאי את הדוגמאות בדפי הגמרא, איני מביא מפרשים - לא רש"י, ולא תוספות, כי אם הדף כפי שהוא. כך עלה בדעתי, הן מפני הסגנון הסופיסמטי, הן מפני שהוא סיגנון אניגמטי של חכמי פרובנס, העלולים לבלבל את הקורא שאינו רגיל בלימוד ענינים אלה. ופעמים, אפילו המלומדים מתבלבלים בהבנת פשט הכתוב בעיונם בהם, בהיותם לפעמים מתרחקים מאוד מהפירוש המקובל מגאוני בבל, בעלי קבלה ישרה מהאמוראים עצמם.

בהודיה לשמים על הזכות הרבת מימדים שנפלה בחלקי, בהיותי גם אני מתחלק בפרי עבודתו הנערצת של האיש הדגול
רבי שלמה די אוליוירה (היצהרי), המצפה לתחיה באחרית הימים הצפונה לצדיקים. - דניאל י"ב, יג. ואני תפילה להצלחת "ישרי הלב". - תהילים קיט, א.


רבי י' די אוליוירה
(היצהרי)


האיחוד הספרדי למען יהדות ספרד ופורטוגל

משנה תורה לרבי משה בן-מימון
(בפורטוגלית)
חזרה לדף הבית
Esta página em português - מעבר לדף זה בפורטוגלית
תנ"ך - משנה - תוספתא - גמרא - משנה תורה
מכון ממרא
בספר הזה:
מבוא הגמרא

א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | כ | | ל | מ | נ | ס | ע | פ | צ | ק | ר | ש | ת